פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אתי הילסום: בין נוירוזה לאקט של גבורה

      השנה מלאו מאה שנים להולדתה של אתי הילסום, בחורה יהודיה מאמסטרדם שניהלה יומן במלחמת העולם השנייה. חגי לוי על המסע למציאת אתי הילסום

      אתי הילסום, כריכת ספר (צילום מסך)
      אתי הילסום (צילום מסך)

      1. אתי (אסתר). מיהי אתי הילסום? היא היתה בחורה יהודיה בת 27 מאמסטרדם שכתבה יומן בימי מלחמת העולם השנייה, 1941-1943 (מצוי בחנויות תחת השם "השמיים שבתוכי"). היא היתה נערה מודרנית, מינית, אינטלקטואלית, גם נוירוטית, וכותבת מחוננת. את היומן כתבה בעצת הפסיכולוג שלה, יוליוס ספיר. במהלכו, היא מגלה את אלוהים – מה שהיא מכנה, האלוהים שבתוכה. מתוך אמונתה, היא בוחרת ברגע מסוים ללכת מיזמתה למחנה הריכוז ווסטנבורק, כדי לסייע ליהודים הכלואים שם. היומן שלה ניצל, היא לא. השנה מלאו 100 שנים להולדתה, ו-70 שנה למותה, באושוויץ.

      2. שואה. אני חושב לפעמים על השואה כך: כמין מעבדה מטורפת, בתנאים הכי קיצוניים האפשריים אולי, לניסוי שטני וחסר גבולות בעניין טבעו של האדם. הניסוי הזה יכול להתמצות בעצם בשאלה – מהו אדם? מהו אדם אחרי שנלקח ממנו הכול – חירותו, כבודו, רכושו, זהותו, מזונו, בריאותו – הכול. רגע לפני שנלקחים ממנו גם חייו. אתי הילסום מצאה תשובה לשאלה הזו. כדי לרדת לעמקה, צריך לקרוא את הספר. בקצרה, התשובה היא: כן. גם אחרי שלקחת ממנו הכול, יכול אדם למצוא בקרבו גרעין שגם שומר עדיין על תודעתו כאדם, וגם מאפשר לו עדיין לבחור בטוב. כיוון שבסופו של דבר, כל אדם עומד לא מעט פעמים בחייו מול מצב שבאותו רגע, בשבילו, נדמה לו שהוא מאבד הכול (ולעתים אכן כך) – לתובנות שלה יש ערך נדיר, אל זמני.

      הבית של אסתי הילסום (תמונות גולשים , חגי לוי)
      ביתה של אתי הילסום (צילום: חגי לוי)

      3. אמסטרדם. המסע שלי עם אתי הילסום התחיל לפני שלוש שנים. כלומר, באיחור עצום, בהתחשב בכך שהיומן שלה פורסם לראשונה בארץ לפני 30 שנה כמעט. הספר הזה טלטל אותי עמוקות, ועדיין הוא חלק מחיי, כמו כל כך הרבה אנשים בעולם. תוך חודש בערך מצאתי את עצמי על מטוס לאמסטרדם, לפגישה עם המו"ל, יוהן חארלנדט - אותו אדם עצמו שקיבל לידיו בזמנו את כתב היד של היומנים, 40 שנה אחרי שנכתבו, והוכה בתדהמה. חארלנדט קבע את הפגישה בקפה קייזר, מול הבית בו גרה אתי בשנות המלחמה. היא מן הסתם ישבה פה לא מעט, אמר. הרעיון הכמעט בלתי אפשרי להפוך את חייה לסרט נולד אז. אני עדיין לא בטוח שהוא אפשרי. אבל אני מנסה.

      4. אהבה. אפשר, למשל, לראות את זה כסיפור אהבה. אהבה של אשה צעירה וסוערת לגבר שהעיר את נשמתה. ומתוך כך, מתוך ההתעוררות הזאת – אהבתה לאדם באשר הוא בדרגה הגבוהה ביותר שאפשר (גם אם הוא נאצי), ואהבתה לאלוהים. וזהו, אם כן, סיפור של שנה אחת דרמטית ורבת תהפוכות בחי האשה הזאת, שבה האהבה הגדולה והעמוקה הזו, וההתעלות הרוחנית שבעקבותיה, מובילה אותה אל אקט של גבורה עילאית. בעקבות מותו של אהובה, משלימה האשה הזו את האקט הזה, ומקריבה את חרותה וגם את חייה למען אלו שזקוקים לה. שנה אחרי מותו, היא מתה גם.

      הבית של אסתי הילסום (תמונות גולשים , חגי לוי)
      ביתה של אתי הילסום (צילום: חגי לוי)

      5. נוירוזה. כשאני נדרש להגדיר לעצמי מהו התהליך שגיבורת הסיפור עוברת במהלך המסע שלה, מהו לב ליבו של השינוי שעובר עליה, הוא נראה לי זה: המעבר מהנוירוטי אל הרוחני. בניגוד לסיפורים דומים – התהליך אינו כולל התגברות על הנוירוזה, "ריפוי" – אלא גילוי של ממד שבו הנוירוזה אינה רלבנטית יותר. אתי מתחילה את הסיפור שלה כשהסימפטומים המרכזייים שלה הן הפרעות פסיכוסומטיות – בעיקר מחלת מעיים כרונית שלחץ נפשי מעורר אותה, וכאבי ראש קשים - ודכאונות, לא פסיכוטיים אבל רציניים מאד. היא מסיימת אותו כשההפרעות הללו נוכחות במלוא עצמתן – אבל מכיוון שהמבט שלה על העולם השתנה לחלוטין – הן לא רק נסבלות, אלא אף בעלות משמעות.

      6. פסיכולוגיה. קשה שלא לחשוב מה היה קורה חלילה לו אתי היתה נקלעת לחדרו של פסיכולוג בן זמננו. מין מטפל "מקצועי", בוגר תואר שני, שהיה מנסה כמיטב הידע התאורטי שלו ובמסגרת האתיקה המקובלת, לחלץ אותה מהנוירוטיות שלה. למזלה של אתי היא הגיעה אל הפסיכולוגיה עוד לפני שהיא הפכה ממש למקצוע, בתקופה שהיא הובלה על ידי דמויות אוונגרדיות, מהפכניות, אקסצנטריות, שבעצם היו קרובים יותר למורים רוחניים. ה"טיפול" של ספיר באתי כלל קריאה בכף יד, תרגילי נשימה והתעמלות, התגוששות פיזית עם המטפל, מגע, ולא פחות מזה – קריאה בטקסטים: בתנ"ך, בברית החדשה, בוידויי אוגוסטינוס, בהלדרלין. ספיר ראה את תפקידו לא רק בהתייחסות לנוירוזה של אתי, אלא בחשיפה שלה לממדים חדשים לגמרי, ממדים שעשויים להפוך אותה לא רק, ולא בהכרח, לאדם מאושר יותר – אלא לאדם טוב יותר. במקום אדם שחולם, באופן קצת פאתטי, איך להכחיד את הסבל שלו – לאדם שנותן משמעות לסבל הזה.

      7. רוחניות. אתי היא אדם שהצליח לעשות את הקפיצה. הקפיצה אל מעבר לנוירוטי, אלא מעבר לנרקיסיסטי ולאגוצנטרי – אל עולם של משמעות, ושל אמונה. ההזדהות העמוקה אתה נובעת דוקא מכך שהיא מתחילה את היומן לא כגיבורה, וגם לא כאדם בחיפוש רוחני, אלא כאדם שמצוקותיו הקטנות כה מוכרות לנו – התאהבויות אסורות, בלוקים יצירתיים, נפילות של דימוי עצמי, התחבטויות של קריירה בין בתי קפה וערבי יין ונרות. ההתעוררות שלה, וההארה שלה – אינן צפויות, לא לה ולא לקוראיה; מכאן, נדמה שהן אפשריות גם לנו. ויותר מכך: בניגוד לכל כך הרבה מסעות רוחניים – והרי המילה הזו עצמה הפכה כה מאוסה, בהיותה שם נרדף למין חיפוש ילדותי ואגואיסטי אחר ריגושים ו"מימוש עצמי" - תוצאת ההארה שלה פעולה מוסרית בעולם. במקרה הזה – הפעולה הנאצלת ביותר שאפשר לחשוב עליה. איך מתרחשת קפיצה כזו – זו שאלת חיים. הלוואי שהייתי יודע.


      כנס על שם הרב דוד ארונסון ז"ל ייערך היום (שני) לראשונה במרכז נווה שכטר בתל אביב, ובו יוקראו קטעים מיומנה של אתי הילסום,"השמיים שבתוכי". יומנה של הילסום חושף מסע נפשי ורוחני של אישה צעירה, ניסיון לשחרור מכבלים פנימיים שלה וסיפור אהבתה לגבר, לחיים, לשיח היסמין שליד ביתה ולאלוהים. ככל שהחריפה הסכנה וטבעת החנק התהדקה סביב הילסום, כך גדלה אמונתה בטיבו של האל וגדלו תובנותיה לגבי משמעות הקיום וחיי האדם. בת 29 היתה במותה.