אחד מאירועי השיא של פסטיבל הקולנוע הירושלמי בקיץ האחרון היה ההקרנות הראשונות והאחרונות בארץ לגרסה המלאה של "צל הימים" פרי עטו של מישל גונדרי, והנה מגיע בשבוע הבא פסטיבל דוקאביב התלאביבי, וגם בו אחת מגולות הכותרת שייכת לבמאי הצרפתי. במקרה זה, מדובר בפרמיירה הישראלית של "האם האיש שהוא גבוה מאושר? שיחה מאוירת עם נועם חומסקי", העבודה הטרייה מבית היוצר הפורה שלו (שתוקרן גם בערוץ 8 ב-20 במאי בשעה 22:50).
מאחורי השם הקצר הזה מסתתר סרט תעודה יוצא דופן, בו משתמש גונדרי באנימציה ידנית כדי להמחיש את סדרת המפגשים שלו עם הבלשן פורץ הדרך. כך, דבריו המורכבים למדי של חומסקי זוכים להפשטה לא פשטנית בכלל, אך מלאת דמיון, שמשכילה להנגיש את התיאוריות הבלשניות גם לקהל רחב יחסית.
עד לרגע כתיבת שורות אלה, לא היה ברור אם גונדרי יקיים את הבטחתו ויגיע לנכוח בהקרנת הבכורה התל אביבית ולקיים בסינמטק כיתת אמן. אך גם אם זה לא יקרה, הקרנת "האם האיש שהוא גבוה מאושר?" היא אירוע: אחרי הכל, מדובר באחד מן הסרטים התיעודיים המעניינים והמדוברים של הזמן האחרון, ודוקאביב מציג אותו כחודשיים בלבד לאחר בכורתו האירופאית בפסטיבל ברלין, בד בבד עם הפצתו המסחרית בצרפת ולפני שהוא מוקרן בהרבה מדינות אחרות בעולם.
אני פוגש את הבמאי יום לאחר אותה בכורה ברלינאית. זה המפגש השלישי שלי עם האמן, שהתפרסם כאחד מיוצרי הווידאו-קליפים הגדולים בכל הזמנים, ואז עבר לקולנוע וצבר גם שם תהילה הודות לסרטים בסדר הגודל של "שמש נצחית בראש צלול", "קדימה, תריץ אחורה" וכדומה. היצירות הקולנועיות הללו היו לעתים ספוגות מלנכוליה, אך תמיד היה בהן גם אנרגיה, שחרור ובעיקר הומור בכלל והומור עצמי בפרט. לעומת זאת, בכל ההיתקלויות שהיו לי עמו, גונדרי התגלה כאדם נוקשה כאגרוף קמוץ, שאינו מוכן לקבל גישה אחרת חוץ מהתייחסות קפדנית וישירה כסרגל אליו, לעבודותיו ולגיבוריו.
קנאות זו של גונדרי יכולה להוביל לחיכוכים. כך למשל קורה כשאני מזכיר לו ציטוט שיוחס אליו בעבר, ולפיו המשיל את ג'יימס בראון ל"נועם חומסקי של המוזיקה". הכוונה באזכור זה תמימה לגמרי. זו בסך הכל אמירה יפה בעיני, ובכל מקרה אני מעלה את הנושא רק כדי לדרוש אם ג'יימס בראון הוא הנועם חומסקי של המוזיקה, אז מי הוא הנועם חומסקי של הקולנוע. אך הרבה לפני שהשאלה מספיקה להתפתח, הבמאי כבר מתחיל להשתולל.
"אני מצטער, אבל אני הולך לצלוב אותך על המוקד", הוא מכריז, נע בכיסאו באי-נוחות ומרים את קולו. "אתם העיתונאים, אתם לא באים לנהל שיחה אמיתית. אתם באים עם רשימה של מטרות שהכנתם מראש, ואז קופצים בין אחת לשנייה כדי לסמן וי".
"אני אמרתי שבראון הוא החומסקי של המוזיקה? בחיים לא", הוא שוצף. "אולי אמרתי שהלכתי פעם להופעה של ג'יימס בראון, והוא הזכיר לי במובן מסוים את חומסקי, כי בדיוק כמו שחומסקי פרץ לעצמו דרך, גם ג'יימס בראון ניגן סגנון מוזיקלי שהוא בעצמו המציא. אבל מה שאתם העיתונאים תמיד אוהבים לעשות, זה לקחת שני משפטים ארוכים ומורכבים ולדחוס אותם למשפט קצר אחד וקולע".
בתחילה, כמובן, התפרצות זו של גונדרי מעוררת אי-נעימות. אך בדיעבד, אפשר להבין אותו: ההערכה העצומה שלו כלפי חומסקי ממלאת אותו בקנאות ובחשדנות בכל הקשור לנושא. הדבר האחרון שהיה רוצה זה שבגלל פרשנות לדברים שהוא עצמו אמר בעבר, כל מה שייצא מהעבודה המקיפה שלו על משנתו של הבלשן זה עוד השוואה מגניבה והפניה פרובוקטיבית מהסוג שהתקשורת כל כך אוהבת בימינו.
אף שהסרט חף איכשהו מפולחן אישיות, רגשי ההוקרה של גונדרי ניכרים גם במחווה הקולנועית היפה והמרגשת הזו. מעבר לכך, קשה שלא לחוש בהם גם בהמשך הראיון, לאחר שהוא נרגע מהתקף הזעם. "לא כל יום פוגשים אחד, שחשוב גם בקנה מידה פוליטי, גם בקנה מידה מדעי וגם בקנה מידה פילוסופי", הוא אומר. "חומסקי הוא באמת מגדולי המאורות בכל הזמנים. מעבר לכך, הוא אדם מרגש גם ברמה האישית. יש לו רמת מוסר גבוהה. הוא נאה דורש ונאה מקיים. אין הבדל בין מה שהוא מטיף אליו ובין הדרך שבה הוא מתנהל".
היה קשה לשכנע אותו להצטלם, ועוד לסרט מסוג זה?
"האמת שלא כל כך. נפגשנו כמה פעמים לשיחות היכרות, והוא שם לב שאני חד-אבחנה ויודע להקשיב. חוץ מזה, המזכירה שלו אהבה את הסרטים שלי, אז אני חושב שמלכתחילה היא זרקה עליי מילה טובה, וזה בטח לא הזיק...".
ועכשיו השאלה המתבקשת היא כמובן, למה בחרת לעשות את הסרט דווקא כך, ולהשתמש בעיקר באנימציה כדי לתאר את כל מה שהוא מדבר איתך עליו.
"כי רציתי להדגים את מה שהוא אומר, לא להסביר. אם הייתי מסביר, בטוח הייתי עושה טעויות, וחוטא לאמת שלו".
והוא היה מרוצה מהתוצאה הסופית? לא עשית טעויות?
"כן, הוא העריך את המלאכה. בכל מקרה, כבר במהלך השיחות בינינו הוא היה זהיר והקפיד לתקן אותי מיד בכל פעם שהשתמשתי במילה לא נכונה, וכיוון שהאנגלית שלי לא טובה, זה בהחלט קרה מדי פעם. בסופו של דבר חומסקי היה מרוצה. גם מהתוכן של הסרט וגם מהסגנון שלו".
בהקשר לסגנון, למה בחרת באנימציה ידנית?
"רציתי אנימציה פשוטה ככל היותר. היה לי חשוב שיראו שזה מלאכת יד, ולא עבודת מחשב. אני גם נהנה לעבוד בצורה הזו, כי ככה יכולתי לראות את תוצאות העשייה שלי בזמן אמת, ואם הייתי עובד בסגנון מורכב יותר, הייתי צריך לחכות כל פעם כמה ימים כדי להתחיל לראות תוצאות. חוץ מזה, הסגנון הפשוט העניק לי חופש גדול. יכולתי לעשות הכל בעצמי, עם מצלמה ובלוק נייר. הסרט עלה לי בזמן, אבל כמעט לא עלה לי כסף. בסופו של דבר נזקקתי לשני אנימטורים שיעזרו לי בשיופים ובליטושים, אבל גם בסיכום, התקציב עמד על משהו כמו מאה אלף דולר. אני מניח שלא נכסה את זה, ועדיין מדובר בסכום נמוך יחסית"
למה שלא תכסו?
"כי קשה לי לראות אותנו מוכרים מספיק כרטיסים בשביל כך. בכל זאת מדובר בסרט תעודה על בלשנות, נגיש ככל שיהיה...אבל זה גם לא משנה לי. רציתי לעשות את הסרט הזה וטוב שעשיתי אותו, וזה כל מה שחשוב".