פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זעקת כינרת

      שני פרקים מתוך סיפור ההתאבדות של בתנו בת ה-19

      כינרת בן (באדיבות המשפחה)
      מנחם בן עם בתו כינרת

      השבוע, יחד עם שידור הסרט על בתנו כינרת בקשת, בערוץ 2, יצא מבית הדפוס בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן, ספר המכיל את סיפור התאבדותה ב-7 בנובמבר 2012, ואת היומנים שכתבה בשבע השנים האחרונות לחייה. הנה פרק הפתיחה לסיפור הפותח את הספר, שחלקו השני הוא היומנים שגילינו אחרי מותה (ואשתי שלומית פענחה והקלידה), כחלק מן הפלאות הנוראיים שקרו לנו בדרך אל חקר חייה ומותה.

      1. כשאהיה גדולה, אהיה ליצנית

      אני חייב לכתוב את סיפור התאבדותה של בתנו כינרת, בת ה-19, מקסימה ורבת חמלה, שקפצה ב-7 בנובמבר 2012, מחלון דירתה, דירת בנות השירות הלאומי, בקומה הרביעית ברחוב גוואטמלה 15 בקריית יובל בירושלים, אל חלקת הדשא הצמודה לקומה מינוס 2.

      אני חייב לכתוב את הסיפור לא רק בגלל נפלאותה ובגלל הקטעים המדהימים והיפהפיים והנוראים שהשאירה ביומניה ובכתוביה, ולא רק בגלל הסיפור (כי יש כאן סיפור), אלא גם בגללי (סליחה), משום שבלי זה אני חשוב כמת. בין השאר, משום שאני לא יכול לכתוב על שום דבר אחר, וכמעט לא לעשות שום דבר אחר. בלי זה אין לי חיים.

      ואני חייב לכתוב את הסיפור, ואפילו די במהירות, בגלל עוד סיבה מרכזית: כדי שהזיכרון לא יברח. כי הזיכרון מתרחק מאיתנו במהירות של נהג משוגע, או לפחות כמו רוכב סוס שנעלם מעבר לאופק. כי הכל נשכח ברוב הימים. ואם לא אכתוב את הדברים, עוד מעט הכל יילך ויתעמעם ויעלה בעשן השכחה הרעה. ואם לא אבכה עליה כל חיי (טוב, לא כל רגע בחיי, זה לא הולך ככה, אין דברים כאלה, אבל כל חיי), בכי שעשוי מהזיכרון הכי חי והגעגועים הכי קרובים והכי מפורטים, אני לא רוצה לחיות. ולא, אני לא מאיים. אני לא בנוי להתאבדות כמוה, וגם אין דרך פשוטה להתאבד. אבל אני לא יכול לחיות בלעדיה. לפחות הזיכרון שלה חייב להיות כתוב ומצולם ומדובר. בלי זה אין לי חיים. וסליחה שאני חוזר על חלק מהדברים פעמיים. מבחינתי כל דבר שקשור אליה הוא שיר אינסופי שאפשר לחזור עליו שוב ושוב.

      כן, היא הייתה מקסימה ורבת חמלה עד קיצוניות נדירה: התנדבה לעבוד עם עיוורים בשירות הלאומי, התנדבה לעבוד בנעוריה המוקדמים יותר עם בעלי תסמונת דאון ושיתוק מוחין, חמלה בלי קץ על בעלי חיים המיועדים לשחיטה ולעינוי ולתנובה תעשייתית של חלב וביצים, מפרות ברפתות ועד תרנגולות צפופות בלול (בימי המחאה החברתית הלכה עם שלט: "אתם רוצים דירה, לתרנגולות אין אפילו עשרים ס"מ". משהו כזה). לא אכלה בשר, לא דגים, לא דברי חלב, לא ביצים (אלא אם כן היו ביצי חופש). בלתי אגואיסטית במידה מופלאה, כותבת נפלא.

      כינרת בן (באדיבות המשפחה)
      כתבה שירים, שרה, שיחקה. כינרת בן

      עוד כשהייתה בת שמונה בערך, אולי עשר, (אני שופט לפי רוח השיר, כי אין תאריך) כתבה ברוח שירו של יהונתן גפן, "כשאהיה גדול" ובמתכונת אותו שיר, שמצא כל כך חן בעיניה (אבל היא התכוונה לכל מילה), את השיר שלה, "כשאהיה גדולה", המכיל את כל מהות החסד שלה. תרשו לי להביא אותו לפני שאני ממשיך לדבר עליה ולספר את הסיפור.

      כשאהיה גדולה אהיה מורה,
      שמלמדת ילדים תנ"ך ולשון,
      כשאהיה גדולה אהיה ליצנית
      שמביאה לכולם שמחה ורון.

      כשאהיה גדולה אהיה מוכרת
      ואמכור דברים בחינם,
      כשאהיה גדולה אהיה זמרת,
      ששרה בקול רם.

      כלומר, לתת, ללמד, לשמח, והכל בחינם. "כשאהיה גדולה אהיה מו?כ?ר?ת / ואמכור דברים בחינם". זה לא משפט גאוני בנדיבות שלו? ובהמשך עוד תראו את השירים המאוחרים שלה, שנכתבו בגובה רוחני רב.

      והיא גם שיחקה מדהים (אם תראו את הקלטות, תבינו), וניגנה בפסנתר בקסם עמוק, חם, והיא גם אהבה לרקוד (יש לי סרטון אילם אחד איתה, רוקדת עם חברות. אני מת שתראו אותו) ותמיד נראתה מלאכית, כעין פיה טובה, אבל בחודשים האחרונים לחייה הייתה יפה במיוחד, אחרי שהסתפרה קצר ואחרי שרזתה (התאים לה, מה לעשות, למרות שנכנסה למצב אנורקסי בשבועות האחרונים לחייה, כפי שכבר קרה בעבר, כשהייתה בת 11). "היא יכולה להיות דוגמנית", אמרו לנו בחודשים האחרונים בחייה, לראשונה בחייה.

      העובדות הבסיסיות של הקפיצה והמוות

      כינרת קפצה מחלון החדר שבו התגוררה עם חברתה לחדר, ורד, שיצאה כמה דקות קודם לכן לעבודתה בשירות הלאומי. אחת מבנות השירות שהתגוררו בדירה זכרה שהיא עצמה יצאה מהבית בשעה 7:36 בבוקר, ועוד ראתה את כינרת בחדר. כמה דקות אחר כך, ברבע לשמונה בבוקר בערך, כבר שמעו השכנים, עדנה ומילוש, שגרים בדירה בקומה מינוס 1, את חבטת הנפילה. תחילה הסתכלה האישה מבעד לחלון, וראתה מישהי מוטלת על הדשא שמתחת, ראשה מכוסה בקפוצ'ון ורוד, עם טייץ ירוק וגרביים שחורים. ואז קראה לבן זוגה לראות. גם הוא הסתכל מבעד לחלון, והזעיק מיד את מגן דוד אדום ואת המשטרה, שהגיעו כעבור כמה דקות (כינרת נפלה על המפרקת, משמע איבדה מיד את ההכרה, כפי שאמר לי אחר כך הרופא הכירורג בהדסה).

      הפאראמדיקים טיפלו בכינרת חסרת ההכרה בזירת הנפילה בחלקת הדשא הקטנה, בחצר, והשוטרים עם השכן מילוש טיפסו לדירת הבנות בקומה הרביעית, כדי לנסות להבין מה קרה. אבל שם עוד לא ידעו שום דבר. שתיים מבנות השירות הלאומי היו בדירה: אמון ומוריה, שישנה. א?מון שמעה את הדפיקות בדלת, וביקשה מכינרת לפתוח, כי היא הייתה בשירותים או משהו כזה. אבל כינרת - אהה - לא ענתה, ואמון עצמה ניגשה לפתוח את הדלת, ומצאה את עצמה מול שוטרים והשכן הנחמד מילוש, ששאלו אותה אם היא יודעת משהו. היא לא ידעה דבר, עד שהבינה ופרצה בזעקות ובבכי. כמה נורא להטיל משלחת מבשרי רע על הבוקר מול בנות שירות לאומי מנומנמות. אבל לא הייתה ברירה. היה צריך לחקור. כינרת הובלה לבית החולים הדסה עין כרם. הרופאים ניסו להשאיר אותה בחיים במשך כשעה וחצי עד שקבעו את מותה. בתשע ועשרים בבוקר, על פי הודעת הפטירה, כשעה וחצי אחרי שקפצה.

      אלינו הביתה (בנופים, בשומרון, כשעה מירושלים) טילפנו רק בסביבות תשע או תשע ורבע בבוקר. כלומר, כמה דקות לפני מותה. כנראה לא ידעו קודם איך ליצור איתנו קשר או לא הספיקו או בחרו שלא. אשתי הרימה את הטלפון וזעקה מיד "כינרת", למרות שלא אמרו לה "כינרת" ולא אמרו "הבת שלכם". רק אמרו (שוטר עדין בשם גיא שטלפן) להגיע כמה שיותר מהר לבית החולים הדסה עין כרם ירושלים, ומי זה בירושלים אם לא כינרת? לכן אשתי זעקה מיד. וככה אני התחלתי לדעת. זעקה על הבוקר פתאום. ואשתי עם הטלפון ביד. זעקה ושמה "כינרת". שלא תדעו.

      כינרת בגיל 12 (יח"צ , יבגני אפשטיין)
      בגיל 12 | צילום: יבנגני אפשטיין

      "תגיעו עם המכונית ישר עד לפתח חדר המיון. אל תחנו בחניה. אני אחכה לכם". אמר השוטר. וככה יצאנו לדרך. עוד לא יודעים שמתה. חשבנו כדורים שוב. משהו כזה. כי ידענו שהייתה במשבר מתמשך בימים האחרונים, וכשבוע קודם לכן לקחה בבת אחת שבעה כדורי נורופן, לא כמות קטלנית, במין אזעקת התאבדות מוקדמת (כדי להגיע לחדר מיון), שרק אחר כך הבנו את כל משמעותה וכוונתה המדויקת.

      והרבה קודם, שלוש וחצי שנים קודם לכן, כבר עשתה ניסיון נעורים כלשהו להתאבד. בכדורים. עשרות כדורי אקמול. בשנת 2009. בדיוק במהלך החודש שבו הייתי בבית "האח הגדול", והיא התראיינה פה ושם בטלוויזיה ונראתה קורנת כל כך, אוורירית, נינוחה, מקסימה ובוטחת. מי יכול היה לשער שבין הצטלמות זוהרת אחת להצטלמות זוהרת אחרת לטלוויזיה, לקחה כמה עשרות כדורי אקמול (כן, זה היה רק אקמול, ובכל זאת, זה נחשב וטופל, כמובן, כניסיון אובדני, כולל שטיפת קיבה וכו'). חשבנו גם הפעם שמדובר במשהו כזה. אולי (כי לא אמרו לנו שום דבר). אבל בדרך להדסה הצליחה אשתי להציל מפי העובדת הסוציאלית של בית החולים, שאיתה הניחו לנו לדבר במהלך הנסיעה (היא ביקשה סימני זיהוי, אשתי ציינה בין השאר את הפירסינג שכינרת עשתה לאחרונה מתחת לשפתה התחתונה), שמדובר בנפילה מגובה. ביקשנו לדעת דבר אחד: היא חיה או מתה? לא ענו לנו. אנחנו לא אומרים דברים בטלפון. תבואו.

      וכן, חשבנו באיזשהו אופן שאולי היא כבר לא בחיים, הבנו שיש אפשרות כזו, אבל עד שלא אומרים לאמא ולאבא שהבת הצעירה שלהם, אהובת נפשם האינסופית, מתה, זה לא חודר לתודעה שלהם. הם עוד נוסעים בבהילות לראות אותה. הם עוד לא בוכים ממש ועוד לא זועקים ממש. הם עוד ענייניים כלשהו בנסיעה אליה.

      ואחרי הסתבכות מסוימת בדרך, אני נהגתי, ועיכוב עצבני (עוד לא ידענו שאין כמעט משמעות לעיכוב, כי היא כבר מתה קודם, דקות אחרי שיחת הטלפון שהזעיקה אותנו מנופים אל הדסה-עין-כרם – מרחק שעת נסיעה לפחות, כאמור – וממילא לא היינו רואים אותה ברגעיה האחרונים המזעזעים, ואולי טוב שכך), הגענו עם המכונית ישר עד פתח חדר המיון, כפי שאמרו לנו לעשות, ויחד עם גיא השוטר, שחיכה לנו, הובילו את כולנו (היינו אשתי ואני והבת הגדולה אביגיל ושלושת הבנים יואלי וקוקי ויוני) אל חדר צדדי, ובו הודיעו לנו – צוות שלם של רופאים ועובדות סוציאליות ושוטרים – שכינרת מתה. אשתי הפילה את עצמה מיד בזעקות ובבכי. אני לא יודע מה אני. בטח זעקתי בבכי: "כינרת, כינרת, כינרת". כמו שאני עושה מאז. מפעם לפעם.

      כינרת בן (באדיבות המשפחה)
      כינרת בילדותה

      וככה היינו כולנו, אשתי ואני והאחות והאחים. ואחרי הזעקות והבכי של כולנו, ולפני הזעקות והבכי של כולנו, כי השמים נפלו עלינו, לתמיד (או ככה חשבנו, וחשבנו שלא נוכל לשמוח יותר באמת, לעולם, ואולי באמת ככה), הראו לנו, לצורך הזיהוי הנדרש, את כינרת המתה, יפה להפליא, אחרי שפתחו את ריצ'רץ' כיסוי הפלסטיק האטום, שבו נעטפה, וראינו את פניה וכתפיה החשופות וחלקת צווארה וקצת מתחתיו, בין כתפיה, עד הסדין שהונח עליה וכיסה את חזה, והיא הייתה יפה כל כך. וכן, חושנית באיזשהו אופן. עור פניה קצת חום-בהיר-אדמדם כזה. משהו אינדיאני כמעט בפניה, הייתי אומר. ועל פניה הבעה שאי אפשר לתאר. משהו פשוט וגלוי, כאילו ישרה עם המוות. ואין בה חרטה. נדמה לי שהעיניים שלה, ירוקות-כחולות (רק כחולות, אומרים לי), עם איזשהו נצנוץ חום-צהוב, היו פתוחות. ואולי לא. היו רק קצת סימני דם על פניה (אני ראיתי סימנים בקצה המצח משמאל, נדמה לי. אשתי והילדים טענו אחר כך שמדובר היה בכלל בסימני דם מן הנחיריים). נישקתי את פניה וחיבקתי אותה בכתפיה החשופות. וזה היה אושר. אושר אחרון של לנשק את כינרת. אולי רק מי שאיבד את המת האהוב עליו מכל יכול להבין באמת את האושר הנורא הזה. שלא תדעו.

      אמרו לנו שלא ניד?ר?ש לזיהוי נוסף, אבל למחרת, בהלוויה, לפני הקבורה, שוב התבקשנו לזהות. הפעם פתחו את הסדין שהיה מונח על גופתה ועל פניה, שהיו נתונות כבר בתנוחה אחרת. לא גלויות כמו יום קודם, בבית החולים, אלא מונחות על הצד. והפעם גם לא היה על פניה צבע חיים חום-אדמדם, כמו יום קודם, אלא צבע לבן, כי הדם אזל מפניה, כמו שמישהו אמר לנו, והיא הייתה קרה, כי הובאה מחדר הקירור. אבל זו הייתה כינרת. וזו שוב הייתה שניית אושר נורא ואינסופי לנשק אותה. בפעם האחרונה באמת.

      ימים אחר-כך שאלתי את עצמי איך זה שפניה נשארו שלמות ומושלמות כל כך אחרי הנפילה? הרי אם נפלה על המפרקת (כלומר, על הגב?), כפי שאמרו לנו, איך זה שמצאו אותה מוטלת דווקא על פניה (ראשה מכוסה בקפוצ'ון הוורוד, כזכור, כפי שהעידה מאוחר יותר השכנה עדנה), ואיך זה שפניה היו יפות כל כך ושלמות כל כך כשנדרשנו לזהות אותה אחרי מותה? האם השכנה עדנה טעתה כשאמרה (על פי מה שראתה מהחלון לראשונה) שראשה - כלומר, עורפה וקודקודה - היו מכוסים בקפוצ'ון (משמע, פניה הוטחו אל הארץ)? האם אני לא הבנתי נכון מה שאמרה? אין לי מושג. יכול להיות שנפלה על גבה והתהפכה על פניה מעוצמת המכה. ואולי הפכה מלכתחילה, לפני הקפיצה, את הקפוצ'ון על פניה, וקפצה גב (מחשבה שיגעונית שעולה לי בראש), ולכן נראתה כמי שראשה מכוסה בקפוצ'ון, אבל למעשה היו אלה פניה, ולא עורפה, שהיו מתחת לקפוצ'ון מלכתחילה? לך תדע. אני צריך לדבר שוב עם עדנה השכנה ועם הפרמדיק והרופאים, כדי לנסות להבין את זה (ואכן, דיברתי שוב, ומה שאמר לנו מילוש השכן, שראה אותה מקרוב – הרי הוא ניגש אליה ראשון – שפניה היו מופנות הצידה ו"יפות", אמר).

      בהודעת הפטירה (טופס שעליו כתוב כי "ימולא על ידי רופא שראה את הגופה"), החתומה על ידי הרופא ד"ר סמיר אבו גזאלה, נכתב כך, כסיבת המוות: "נפילה מגובה חמש קומות, חבלת ראש קשה וחבלת חזה, שבר בעמוד השדרה". וזאת כינרת, כינרת הנפלאה שלנו, אהובתנו הנצחית, בת ה-19, הכי עדינה, הכי לא אלימה. הכי חומלת. ואיזה מוות אלים. אבל עדיף מוות אלים ומיידי על מוות מתמשך ומיוסר. אם זה מוות, אז עדיף שיהיה מיידי. כולם יודעים. וכל כך נהדר שפניה היו שלמות ונהדרות. שיכולנו לנשק אותה.

      הנה שתי נקודות לטובת אהבת אלוהים: האחת, שאיבדה את ההכרה מיד; השנייה, שפניה נשארו מושלמות. כי הרי אנחנו צריכים לחזור לאהבת אלוהים שלנו אחרי המוות הזה, שהיכה בנו כמו מפולת ("הנני לוקח ממך את מחמד עיניך", אומר אלוהים ליחזקאל – סיפר לי בני קו?ק?י, שקרא במקרה את המילים האלה בתנ"ך סמוך להלוויה. ואצל יחזקאל הכוונה היא לאשתו שמתה במגיפה. אז כאן זו בתנו, אבל זה בדיוק מה שאלוהים עשה לנו: לקח מאיתנו את מחמדת נפשנו, מחמדת עינינו. בהתחלה חשבתי שיחזקאל כתב "מחמד נפשך". אחר כך בדקתי וראיתי שכתוב "מחמד עיניך". גם ככה וגם ככה נכון).

      ולא שאני לא מרגיש מושלך על ידי אלוהים. כי הרגשתי במשך שנים שאני נאמן לאלוהים עד קצה הנפש, והנה זה מה שאלוהים עשה לנו. ולא שלא חטאתי. ואף על פי כן, וזו עובדה, אני מאמין באלוהים כהתניה מוחלטת בתוכי, ואני יודע שאין כנראה עוולתה באלוהים ואין כנראה עוולתה במוות הזה – כי על כל מעשה יביא אלוהים במשפט, אם טוב ואם רע, ואולי החטא הכי גדול של כינרת היה שלא רצתה לחיות. שנהגה במתנת החיים לא ממש בתודה. שרצתה מדי למות. וכן, אני גם ממשיך לאהוב את אלוהים. עם כל העלבון והכעס והתסכול וחוסר הישע. והצער הגדול שאוכל בנו יום יום.

      2. נבואת השיר של אריה סיון

      36 שנה לפני מותה של כינרת כתב אריה סיון, שיר בשם "כינרת" שהתפרסם לגמרי במקרה חודשיים אחרי מותה בפינה "שיר ביום" ב"ידיעות אחרונות", ונקרא ממש כנבואה על מותה

      וכעבור חודשיים למותה של כינרת, קרה עוד מקרה שירי פלאי הקשור לכינרת, וכמעט אי אפשר להסביר אותו אלא במונחים מיסטיים. בפינה המעולה והחשובה "שיר ביום" ב"ידיעות אחרונות" התפרסם בעשרה בינואר 2013 שיר של אריה סיוון הקרוי "כינרת" והלקוח מתוך ספר שיריו של אריה סיוון, "נופל לך בפנים", שהופיע עוד בשנת 1976, שלושים ושש שנה לפני מות כינרת, והוא כלול גם באנתולוגיה החשובה של זיסוי סתוי "66 משוררים". אתה קורא את השיר היום ואתה לא מאמין. השיר נקרא ממש כנבואה שמימית על מות כינרת, כי הוא קרוי כינרת (היו"ד במקור, ממש כמו שמה של כינרת שהקפדנו להכניס בו את היו"ד האלוהית), ויש בו נפילה מחמש קומות (אנחנו היינו בטוחים אז, כשקראנו את השיר, שנפלה מחמש קומות, מקומה רביעית אל קומה מינוס 1, עוד לא ידענו שנפלה לקומה מינוס 2 , ומכל מקום, גם בתעודת הפטירה שלה מבית החולים הדסה כתוב שנפלה מגובה חמש קומות).

      השיר מתחיל אמנם בנפילה מחמש קומות, אבל הולך אל איזושהי התאחדות שמימית, ואל איזה זרוע חזקה שתחבק אותך לבסוף, והוא ניחם אותנו מאוד. וצריך להבין: השיר פורסם מחדש כמה חודשים אחרי מות כינרת בלי כל זיקה לכינרת שלנו. מי שפרסם את השיר מחדש לא יכול היה לדעת בכלל את סיפור כינרת שלנו, ובוודאי לא את הפרט על נפילה מחמש קומות. במקור קרוי השיר "כינרת" משום שהנפילה היא כנראה למשטח תכלת עצום בנוסח ים כינרת:

      כינרת בן (באדיבות המשפחה)
      השיר חזה את מותה? (צילום: לירון אנקוה)

      הנה השיר:

      כינרת/ אריה סיון

      מ?ש??ט?ח עצום כזה קורא לך?
      לנחיתה רכה
      יש חלומות כאלה שבהם
      אתה נופל מגובה של חמש קומות לאט
      לאט אתה נופל בביטחון מלא
      ו?נו?ג?ה? משונה יש במקום ההוא אור
      לא של יום ולא של לילה
      תכלת של יום ולא של לילה
      תכלת בלעדית
      ת??צ?נ?ח ותחובק בזרוע חזקה
      ומים מתוקים יהיו בשערך?

      איך ידע אריה סיון, משורר השראתי תמיד (ואגב, גם אביו של אלוף בן, עורך "הארץ"), 36 שנה לפני התאבדותה של כינרת, לכתוב שיר על נפילה מגובה של חמש קומות ואיך ידע לקרוא לשיר "כינרת"? ואיך ידע לכתוב על "תכלת בלעדית" (כחול עיניה הירוקות כחולות של כינרת, ואשתי במדיטציות שלה מאז התאבדותה של כינרת רואה כל הזמן כחול, בעוד שקודם ראתה צבעים אחרים) וכמה מנחם שאריה סיון מדבר כאן על רגע הנפילה כעל רגע של "ביטחון מלא" (מסוג הביטחון שזיהיתי, נדמה לי, על פניה של כינרת אחרי מותה כשנישקתי אותה) ואיך ידע לדבר על המגע המלאכי האלוהי הזה ("תצנח ותחובק בזרוע חזקה") ועל אור שהוא "לא של יום ולא של לילה" (משמע, האור האלוהי)? איזו נחמה גדולה בשיר הנפלא הזה. משוררים במיטבם הם נביאים. "במה נמתיק ימים אם לא בשירים?".