עבודת שורשים: ראיון עם אורי אורלב

    בימים אלה יוצא לאקרנים הסרט "רוץ ילד, רוץ" המבוסס על ספרו של אורי אורלב באותו השם. "בשואה היו המון דברים לא כיפיים בכלל, כמו למשל זה שרצחו את המשפחה שלי", מספר אורלב בראיון עם וואלה! תרבות

    נועה הרשקוביץ
    יח"צ - חד פעמי

    לסופר אורי אורלב ולגיבור ספרו "רוץ ילד, רוץ", שרוליק, יש מספר דברים במשותף: לשניהם יש חוש הומור, חוש הישרדות מפותח ודמיון עשיר. אבל יצר ההישרדות של אורלב שונה לחלוטין מזה של שרוליק, שדמותו מבוססת על סיפורו של ניצול השואה יורם פרידמן: בכדי לשרוד את השואה, נאלץ שרוליק לשכוח שהוא יהודי, ולהכחיש את שורשיו. אורלב, ניצול שואה שחווה את המלחמה הנוראית כילד, בחר דווקא בדרך הפוכה: שורשיו מכים בלא מעט מספריו לילדים ולנוער, שחלק רב מהם מוקדשים לנושא השואה, אבל תמיד מנקודת מבטו של ילד.
    הספר של אורלב, שיצא לאור לראשונה בשנת 2001, עובד לסרט בעל שם זהה, שביים פפה דנקווארט שגם כתב את התסריט לצד היינריך האדינג, בהתבסס על הספר. את שרוליק, שמשנה את שמו ליורק סטניאק, מגלמים התאומים אנדז'יי וקאמיל טקאש ויש גם נקודה ישראלית: השחקן איתי טיראן מגלם את דמותו של משה, מי שמאתר את שרוליק לאחר המלחמה.

    בסרט, שמופץ בימים אלה בבתי הקולנוע, פולין נמצאת תחת הכיבוש הגרמני, ויהודי העיר וורשה והעיירות הסמוכות לה נלקחים לגטו ומנהלים חיים של רעב, מחסור וחולי. שרוליק בן ה-8 נותר לבדו בעולם, לאחר שנבר כהרגלו בפח האשפה בגטו, בניסיון למצוא שאריות מזון. כשהרים את ראשו מהפח, ראה שאמו, שרק לפני רגע הייתה לידו, נעלמה. מכאן ואילך יהיה עליו לשרוד בכוחות עצמו: הוא ילמד להסתתר ביערות ולראות בהם מקום מבטחים; הוא ילמד לסמוך על חושיו במפגשיו עם ילדים ומבוגרים; הוא ילמד לחיות בזהות הבדויה שיאמץ לעצמו: יורק סטניאק – ילד פולני, נוצרי, יתום-מלחמה נטוש, המחפש עבודה אצל הכפריים תמורת מזון ומקום לינה בדיר או ברפת. סיפור נדודיו והישרדותו של שרוליק ממשיך עד הגיעו לבית יתומים יהודי בתום המלחמה, בהיותו בן עשר, והוא "מאולץ" לחזור ליהדות, ממנה ברח כל חייו בכדי לשרוד.

    עוד בוואלה!

    קליל בסוכות: סינטה צלויה על סלט פיקנטי

    לכתבה המלאה
    הילד שרץ בשדות (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    "ידעתי שלבמאי תהיה את נקודת המבט שלו, ויהיה מה שיהיה. או שזה יהיה רע או שיהיה בסדר. ואמנם הסרט בסדר. הוא טוב ומרגש, לא כמו הספר אבל לא משנה. הוא בהחלט לא מקלקל את הספר ועומד בפני עצמו יפה מאוד", אומר אורלב בן ה-83 בראיון לוואלה! תרבות.

    עד כמה היית מעורב בעשיית הסרט? היו דברים ספציפיים שהתעקשת עליהם?
    "כשכתבתי את הספר הראשון שלי, "לידיה מלכת ארץ ישראל", על חברתי לידיה, ידעתי שהיא לא יכולה להתערב לי בסיפור. אותו דבר לגבי 'האי ברחוב הציפורים'. אני לא יכול לתת לאנשים אחרים לכתוב לי את הספר. לכן, לא יכולתי להתערב בעשיית הסרט. באמת יש שם כמה טעויות היסטוריות אבל אף אחד לא יודע. אגב, בדיוק אותו דבר קרה לי עם יורם פרידמן כשהוא סיפר לי את סיפורו. ידעתי שכמו שאני לא נתתי לו להתערב בכתיבת הספר, כך אני לא אוכל להתערב לבמאי ולהפקת הסרט".

    הסרט מצולם מאוד יפה, לא חששת שהקולנוע מייפה מדי את המציאות? לרגע זה נראה כיף ואקזוטי לשחק ביער ולמצוא פטריות, כמו סרט הרפתקות.
    "זה נכון מה שאת אומרת. זה מזכיר לי שלפעמים אני מספר לילדים סיפורי ילדות שלי מתקופת מלחמת העולם השניה, והם שואלים אותי 'היה לך כיף?'. היו המון דברים לא כיפיים בכלל, כמו למשל זה שרצחו את המשפחה שלי וכו' אבל גם היו דברים אחרים. כמו למשל זה שלא הלכתי לבית הספר ויכולתי לשחק עם אחי הקטן, קאז'יק, שנכנע לי. כדי להביע מחאה על הכניעה, הוא היה עושה דברים מסוכנים. בזמן המלחמה, שיחקנו במלחמה על הרצפה באיזה חדר קטן בצד הפולני. אני המצאתי את החוקים של המשחק, אז המצאתי חוקים לרעתו. עד שהוא היה מתמרד ומתחיל לצעוק. ביקשתי שיפסיק לצעוק, כי השכנים ישמעו אותנו, אבל הוא לא היה מפסיק עד שלא הייתי משנה את החוקים לטובתו. הוא רצה לקבל זכויות. שיוכל גם לנצח לפעמים".

    היתה פעם שהצעקות שלו היו רמות מדי ומצאו אתכם?
    "בסוף הלשינו עלינו באמת. בזמן ההשמדה, כשהיינו מתחבאים בכל מיני חורים, בחושך או לא בחושך, היינו ממשיכים את המשחק שלנו בדיבור. הוא עם הגנרלים שלו ואני עם שלי. שתי מדינות. כשהיינו בגטו בזמן ההשמדה, היינו משחקים על הרצפה, ואני הייתי מקשיב אם היו באים לתפוס את היהודים. הייתי צריך להקשיב לרעשים מסביב, לא רק למשחק. כשהיו באים, היינו מיד מתחבאים מתחת למיטות. היתה תקופה שהיתה איתנו ילדה בת שנתיים-שלוש שטיפלנו בה, וונדה של גברת לחובר. דווקא אהבנו לטפל, להאכיל ולהחביא אותה, וכשהיינו מסתתרים במחבוא היא לא היתה פוצה פה. כאילו היא ידעה. רק מה, היה לנו תורות על מי מנגב לה את התחת. אם אני יודע מה עלה בגורלה? כן, אני יודע. בסופו של דבר הרגו אותה ואת אמא שלה ברחוב".

    אורלב בבכורת הסרט (צילום: ברק פכטר)

    לאחר שאורלב ואחיו שרדו את השואה ועלו ארצה, אורלב השתקע כאן והפך לאחד מכותבי ספרות הילדים המצליחים, המוכרים והמוערכים בז'אנר. על הספרים הרבים שכתב נמנים "כתר הדרקון", "האיש מן הצד האחר", "הביתה מערבות השמש", "הגברת עם המגבעת", "חולצת האריה", "סבתא סורגת", "שירת הלוויתנים", "סיאמינה והחתולים של ימין משה", "רחוקי משפחה" ועוד רבים. הוא עוסק גם בתרגום מפולנית לעברית ובמהלך השנים זכה להוקרה והכרה עולמית: הוא זכה בפרס אנדרסן לספרות ילדים ונוער (1996), פרס זאב לספרות ילדים ונוער (1978) עבור ספרו "חיית החושך" ופרס ביאליק לספרות יפה בקטגוריית ספרות הילדים (2006). הספר "רוץ ילד, רוץ", זיכה את אורלב בתארים נוספים, ביניהם בפרס יד ושם לספרות ילדים ונוער לשנת 2003, פרס אנדרסן האיטלקי לספר הטוב ביותר שיצא באיטליה באותה שנה (בקטגוריית ספרים לבני 12 ומעלה) ועוד.

    שרוליק נאלץ להכחיש את זהותו. אפשר לחזור לחיים נורמליים כאדם בוגר אחרי ילדות כזאת?
    "זה לא שהוא הכחיש את הזהות שלו, הוא נאחז בדת הזאת (נצרות, נ.ה) והאמין שזה מה שמציל אותו. הוא לא רצה לחזור להיות יהודי, למרות שהיה ילד ממשפחה יהודית דתית.
    היו לו קמעות, סמלים, כמו הצלב ומריה הקדושה והוא האמין בהם. הוא היה ילד. הוא לא התנצר, אבל פתאום הבין שזה מה שמציל אותו. ככה הוא חשב והרגיש והאמין. אבל עובדה שבסוף הוא חזר (ליהדות, נ.ה). זה פשוט קרה ככה. היו בארץ בעיות קשות עם הילדים שניצלו וחיו אצל משפחות נוצריות. היה לילדים קשה מאוד לוותר על הסימנים האלה".

    מה גרם לשרוליק לחזור ליהדות?
    "הוא פתאום ראה את הבית שלו, נזכר באבא שלו, בהורים שלו. בסרט נלחמים איתו על זה, והוא בוחר בעצמו את הדרך - לנסוע לעיירת הולדתו ולא לחזור למשפחה הפולנית שאימצה אותו. אני רוצה להגיד לך שלדעתי עשו עוול להרבה מאוד ילדים באותה תקופה. השאירו ילדים יהודיים במשפחות נוצריות, מאוד אוהבות ומסורות, ולקחו אותם כשהם היו יותר גדולים. פשוט באו אליהם ואמרו להם 'אתם לא נוצרים, אתם לא שייכים לפה, ואנחנו לוקחים אתכם לארץ ישראל'. היו משפחות שמסרו את הילדים מרצון אבל היו משפחות שאהבו את הילדים האלה, גידלו אותם. ילד שלא זוכר כלום מעברו ונמסר לאישה טובה, לא מכיר משהו אחר".

    "פעם פגשתי אישה, מורה באחד מבתי הספר בירושלים. היא סיפרה לי שהיא גדלה במשפחה פולנית והיא לא ידעה כלום ושום דבר. והוריה ניצלו מהשואה, חזרו לחפש אותה והחליטו שהם הולכים לגור בעיירה פולנית קרובה לאותה עיירה שבה היא גודלה, כך שהוריה הפולנים יגידו לה שהם (הוריה הביולוגיים, נ.ה) דודים שלה. היא ביקרה אותם וככה הם חיו ועבדו שם, עד שהיא הגיעה לגיל 18 ואז אמרו לה את האמת ונתנו לה להחליט איפה היא רוצה לחיות. היא החליטה לחזור עם ההורים שלה לארץ".

    לכל המשפחה (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    הספרים שלך מיועדים לילדים, למי לדעתך מיועד הסרט הזה?
    "לכל המשפחה, ככה הבמאי עשה את הסרט. אין לי מה להגיד, קיבלתי את הסרט, ראיתי פעמיים-שלוש ואחרי הפעם ראשונה היתה לי בעיה מפני שניסיתי להשוותו לספר. באותו היום ראיתי אותו שוב, בפרמיירה בוורשה, וראיתי שזה סרט טוב. אבל כשראיתי אותו לפני כמה ימים בתל אביב, הוא שוב הרגיש לי רחוק מהספר. כך או כך, זה סרט יפה ומותח והילדים התאומים שמשחקים את שרוליק - משחקים מצוין. למרות שהם לא ג'ינג'יים (בספר של אורלב, דמותו של שרוליק היא ג'ינג'ית, נ.ה)".

    אהבת את שרוליק של הסרט?
    "בספר הוא ילד אחר. בספר הוא ילד יותר מחוספס, לא מי יודע מה יפה, מאוד קשוח. רגיש גם. אני לא יודע, אולי הבמאי ראה את זה אחרת, אבל אני מקבל את זה כמו שזה עשוי. ילדים נחמדים. ראיתי בעיתונים הגרמנים שהשוו את שרוליק מהסרט לילד האמריקאי האקלברי פין. למרות שזה בכלל ספר הרפתקאות. אבל הכל זה הרפתקאות. במקרה הזה, יש מלחמה והכל נורא, אבל הילד עובר ומוצא את דרכו ביער לבד, עם כל הגעגועים למשפחה. והוא מאוד גאה בזה שהוא מצליח ככה".

    צריך לציין שהצדק עם אורלב: לפעמים זה נראה ששרוליק בסרט אפילו מצליח בקלות מדי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. עד שמבקשים ממנו להוריד את המכנסיים ולבדוק אם הוא נימול, קרי יהודי."פעם תפסו אותי ואת אחי ואף פעם לא אמרו לנו להוריד את המכנסיים", אומר אורלב. "הסיבה היא כי היינו ממעמד חברתי גבוה יותר מהשוטרים הפולנים שתפסו אותנו, שהיו לרוב ממעמד נמוך יותר. בשלב הזה של המלחמה היתה לזה השפעה".

    מה עושים זוג אחים יהודיים, ילדים קטנים, כששוטר פולני תופס אותם?
    "אני זוכר פעם אחת כששוטר פולני בלבוש אזרחי בא לתפוס אותנו. הוא דיבר איתנו והתחיל לחקור את אחי הקטן. היה סיפור קבוע שהיינו מספרים, אבל אחי אמר שהוא שכח את הסיפור ואני ניסיתי להתערב. השוטר הבטיח לי סטירה וגם נתן לי אותה. סיפרתי לו שאנחנו מעיר אחרת. הסיפור שלימדו אותנו היה דומה למה שבאמת קרה – אמרנו שאמא הלכה לבית חולים ושלחה אותנו לדודה שלה. הוא שאל איך נסעתם מלבוב לוורשה, ענינו ברכבת, ההוא שאל איך נסעתם מתחנת הרכבת לעיר, ענינו בכרכרה. הוא שאל איזה עיר יפה יותר, וורשה או לבוב, ואז הבנתי שנפלתי בפח. אחי סופסוף פתח את הפה ושאל אותו 'מה, אתה לוקח אותנו? אתה איש רע?'. אז האיש חיבק את אחי ואמר 'לא, אני אגיד בגסטאפו שאתם ילדים פולנים', ואז הוא הלך לצאת מהחדר, וליד הדלת הסתובב ואמר לאחי 'אני כן איש רע' והלך. ברחנו מהמקום הזה".

    איפה אחיך הקטן היום?
    "בארה"ב. כשעלינו לארץ בשנת 1945, הגענו לקיבוץ גניגר והמטפלת שאלה אותי איך קוראים לי. אמרתי לה 'יורק', והיא החליטה שמעכשיו יקראו לי 'אורי'. לאחי קאז'יק היא אמרה שקוראים 'יגאל'. היינו מסתובבים בקיבוץ וכל פעם הוא היה צועק לי מרחוק 'יורק! יורק! שכחתי את השם שלי!. אחר כך הוא נסע לאמריקה. היום קוראים לו סטיבן אורלאוסקי".

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully