פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אדמתי בוערת: יגאל סרנה בספר האפוקליפסה הישראלי הטוב ביותר

      לקראת שנתה ה-67 של מדינת ישראל, יגאל סרנה תוהה איך זה ייגמר והאם ישראל תוכל להמשיך להיות מדינת היהודים. כחלק מגל הספרים הדיסטופיים - "2023" הוא אחד הטובים שבהם

      יגאל סרנה (יח"צ , אלדד רפאלי)
      יגאל סרנה (צילום: אלדד רפאלי)

      אב ובתו הקטנה יורדים לסירה ונמלטים, משאירים מאחוריהם הכול ומתחילים להפליג למען עתיד טוב יותר. לאב קוראים לאון, שמו של האיש המשיט את הסירה הוא וייס. לכאורה, אין לטעות, מדובר בשנות ה-40 והיהודים הללו נמלטים מאימת המלחמה באירופה למען מציאת מקום טוב ובטוח יותר. הם מתכוונים לממש את חזונו של הרצל ומרימים עוגן, לכיוונה של ארץ ישראל.

      ואולי לא. כי השנה היא בעצם 2023, שם ספרו החדש של יגאל סרנה. המקום שממנו יוצאת הסירה הוא-הוא ארץ ישראל. 75 שנים אחרי אותה הכרזה היסטורית של בן גוריון, הגיע הזמן לקחת את הפקלאות ולנטוש. לאון ובתו משאירים הכול מאחור ומפליגים עם הספן הישיש וייס כי אין להם מה לחפש פה יותר. העתיד נאכל על ידי הקפיטליזם, האורבניזם ודור הפייסבוק המדושן, הדירות בתל אביב הנטושה נאכלות על ידי חולדות. הפיתרון אחד הוא: הפלגה לאי בטוח שיפתח חלון לאופציות טובות יותר.

      "2023", שהופק במימון קוראים דרך הוצאה לאור שהקים סרנה מהכספים שנתרמו, הוא רומן שנכתב כחלק מטרנד דיסטופי המציף בשנים האחרונות את עולם הספרות העברית. ב-2012 הוציא יהלי סובול את "אצבעות של פסנתרן" ואשתקד עשה זאת יהונתן גפן עם "כתר זמני". ישראל של השנים האחרונות חיה באיום קיומי של "מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו", שהטריד גם את סובול וגפן. לא שכנינו או האטום האירני הם האויב, אלא אנו עצמנו. סרנה אינו שולל את הגישה הזו ואף מחזק אותה, אבל מציג הבדל מהותי בינו לבין סובול וגפן: הגיבור שלו אינו סטטי, הוא באמת פועל לבריחה מהמציאות הזו. והגיבור שלו דווקא מאוד אוהב את ישראל.

      לא בכדי התמונה האפלה שסרנה, עיתונאי ותיק שראה וסיקר לא מעט מהעוולות פה לאורך השנים, מציג מזכירה מאוד את סיפורי הבריחה של ימי טרום המדינה. השרטוט שלו פשוט: כל ההתעצמות שלנו מ-1948 הייתה פיקציה וב-2023 אנחנו בסך הכול חוזרים לגודל טבעי. חולד, חברו של לאון שמתעקש להתחפר כמו החולדות המציפות את תל אביב ולא לזוז מהקן, מסביר זאת ללאון כשזה שואל אותו איפה כולם: "קשמיר, ברלין, סנטיאגו, בואנוס איירס, שנחאי. רק תגיד. העזיבה היא הילוך חוזר מואץ... ופה, מה שהיה בארבעים ושמונה ותפח פי שנים עשר, התכווץ למה שהיה. חצי מיליון אנשים או יותר, מפוזרים בחומה ומגדל".

      2023 (יח"צ)
      כריכת הספר "2023" (צילום" יח"צ)

      חולד גם מוכיח את לאון וסונט בו: "אידיוט, אתה אוהב יותר מדי את המקום המחורבן הזה". כן, לאון מתקשה לעזוב כי למרות כל הרע ותחושת האפוקליפסה, הוא עדיין לא מרגיש שיש לו אלטרנטיבה. הוא חווה את הפחד העז של לחיות מחוץ למדינה, ללא מדינה לחזור אליה. הוא לא נשאב לטרנד הגרמני, שהפך להיות כה רלוונטי בימינו: "בביקור בברלין הרגיש ברע בעת שרמקול רכבת הודיע דבר מה בתקיפות. הוא ירד כנמלט בתחנה הבאה, שוטט עד שהגיע לאגם, שם פשט בגדיו ונכנס למים הצלולים כמטהר את עצמו".

      עם זאת, סרנה אינו מקל על לאון, שהוא אלטר-אגו שלו לפחות ברמת הפטריוטיזם ואהבת המולדת. הוא יודע שהאמת אינה בנויה משחור ולבן, גם ובמיוחד כשכל אזכור גרמני מעלה מיד את היטלר לתודעה. אלא שאחת הדמויות מסבירה ללאון מדוע חזונו של הצורר הנאצי עשוי להיות עדיף בסיטואציות מסוימות על זה של הרצל: "ברגע שגיליתי שהנכד של התליין יכול להיות יותר מוסרי מהנכד של התלוי, שם דבר כבר לא מפריע לי לגור במולדת הרוצחים".

      העובדה שסרנה מעלה מספר פרדוקסים קיומיים מעניינים ומעדיף להקשות דווקא על אלה שנאמנים למולדת הופכת את "2023" לטוב שבספרי האפוקליפסה שראו פה אור בשנתיים האחרונות. זהו אינו ספר חף מבעיות, לפעמים דומה שהרומן תקוע ממש כמו הסירה המפליגה באיטיות בלב הים, אבל הנקודה עוברת, בסופו של דבר: עם כל זה שחרא פה, כנראה שבאמת אין לנו ארץ אחרת. מצד שני, זה עדיין לא אומר שצריך להפסיק לחפש.

      יגאל סרנה / "2023", הוצאת קיפוד, 166 עמודים