פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הסרט שיוצא נגד ההיררכיה של השכול

      רותם פסחוביץ' איבדה את אמה בפיגוע. במשך חמש שנים היא תיעדה את אביה במהלך יום הזיכרון. התוצאה: הסרט "2-3 יום הזיכרון" שיוקרן בפסטיבל דוקאביב

      הסרט שיוצא נגד ההיררכיה של השכול

      במשך חמש שנים, משנת 2008, תיעדה רותם פסחוביץ' (כיום פז) את אביה במהלך 5 ימי זיכרון. את הצילומים היא הפכה לסרט בשם "2-3 יום הזיכרון". לפסחוביץ', בוגרת בית ספר לקולנוע ולטלוויזיה במכללת ספיר, קשר אישי לימי הזיכרון הקולקטיביים: אמה, ציפי פסחוביץ', אמנית ירושלמית, נהרגה בפיגוע בקו 14א' ברחוב יפו בירושלים ב- 11 ביוני 2003.

      כיום, כשהיא בת 32 ואמא לשתי בנות, היא ניגשת לכאב המשפחתי ומלווה את אביה בסרט שנפתח בסצנה הבאה: אביה מכבס את דגל ישראל באמבטיה. הסרט, שהוקרן בשנה שעברה בפסטיבל קולנוע דרום במסגרת סרטי הסטודנטים (פסחוביץ' היא חברת בצוות ההפקה של פסטיבל קולנוע דרום), יוקרן השנה בפסטיבל דוקאביב ב- 11 במאי.

      "עבדתי על הסרט קרוב לארבע שנים", אומרת פסחוביץ' בראיון לוואלה! תרבות. "היה לי חשוב להתעסק בנושא בו השכול הוא פרטי, מה שהיה לי קשה ולכן לקח הרבה זמן להשלים את העבודה עליו. מורה שלי אמר לי פעם שאני לא יכולה לעשות את הסרט הזה, כי אם אני רוצה שהשכול שלי יישאר פרטי, אני לא יכולה לעשות סרט למדיה ציבורית".

      פסחוביץ' מונה קושי אחר בתהליך העבודה: הקושי "לעשות סרט זיכרון שאינו 'סרט זיכרון' שעיקרו הוא רק הגעגוע וההנצחה", היא מספרת. "היה לי חשוב להראות את הכאב מבפנים, אך גם את האירוניה. ניסיתי לפענח איך עושים את זה; צילמתי המון בלי תסריט כתוב, אלא רק מתוך תחושה ורצון עמוק 'לשחרר' את הדימוי הזה – 'משפחה שכולה'".

      רותם פסחוביץ' (יח"צ , זאביק זליקוביץ')
      רוצה להשתחרר מהדימוי של משפחה שכולה. פסחוביץ'. (צילום: יח"צ)

      - מתי החלטת שיש לך מספיק חומר, שהגעת לנקודה ששחררת את הדימוי?

      "היה ערב אחד שבו הרגשתי שהסרט נולד. זה היה אחרי ניסיונות רבים לערוך אותו, אחרי שלוש שנים של צילומים. פתאום זה קרה. הבנתי משהו לגבי המבע והקצב של הסרט. קשה להסביר את זה. באופן די מדהים, זה קרה קצת אחרי לידת התאומות שלי. עבדתי ימים כלילות לסיים את הסרט, כשבבית יש לי זוג תאומות בנות חודשיים".

      - מה קורה לאדם שחווה אובדן כמו שלך?

      "כשאמא שלי נהרגה בפיגוע, שמתי לב שבנוסף לאבל הפרטי שלי - החברה סביבי מתייחסת אליי אחרת. היחס הזה היה מלווה באיזו יראת כבוד. הדבר הכי צפוי אולי שיקרה לך אחרי אובדן כזה הוא להפנות אצבע מאשימה, לחוש שנאה ורצון לנקמה. ודווקא אצלי קרה משהו אחר. האובדן האישי שלי עורר בי תחושת חמלה מאוד גדולה ורצון להבין בעצם למה זה קרה. מה מביא בחור צעיר להקריב את חייו ולקחת איתו עוד 16 קורבנות חפים מפשע? מה קורה כאן בעצם? יש מחשבות שקשה מאוד להבין: יש כאן מלחמה ושנאה ופגיעה כל כך עמוקה שמשגעת את האנשים. חשבתי על כל המשפחות שאיבדו בני משפחה וחוות את האובדן יום-יום. אומרים לך שזה מצב שיכול להשתנות כי לא מדובר בגזירה משמיים, אלא בדבר שתלוי בהחלטת אנשים בשר ודם. זה הרתיח והכעיס אותי, כי לא רק שחוויתי אובדן קשה ועמוק שאין כמותו, אני עכשיו גם משתייכת בעל כורחי ל'משפחת השכול הלאומית', משפחה שמייצגת לעיתים תפיסת עולם שאני לא מסכימה איתה".

      רותם פסחוביץ' (יח"צ , זאביק זליקוביץ')
      יוצאת נגד "היררכיית השכול" (צילום: זאביק זליקוביץ')

      אבל לצד התחושות הקשות הללו, פסחוביץ' הבינה דבר נוסף, והוא שהיא חייבת להשמיע את קולה ולעשות את הסרט. "מבחינתי, הסרט הוא על ההתמודדות של המשפחה שלנו עם האובדן. זה לא שחור ולבן, ולמרות הביקורת על היום הזה (יום הזיכרון, נ.ה) יש גם שיח כן בסרט על האובדן האישי של אמא. יום הזיכרון לא מיועד לי. אני זוכרת בכל יום, אני לא זקוקה ליום הזה ובטוחה שיש עוד הרבה משפחות שמרגישות כמוני. ועדיין, היום הזה הוא כביכול עבורנו. במהלך הסרט אבא מדבר על העניין הזה ובעצם על "האינטרס" - של המדינה לקיים יום כזה".

      - ומה אביך חושב על האינטרס הזה?

      "בסרט אבא אומר שהמדינה לא רוצה לייצר מצב בו נערים מתבגרים יגידו שהם לא מתגייסים לצבא, ולכן נותנים ליום הזיכרון במה והופכים אותו לסוג של גאוות יחידה. אני בטוחה שיש הרבה משפחות שזה חשוב להן לקבל את ההכרה הזו מצד המדינה, אבל בעיני זה ציני".

      - למה?

      "יש חלקה בהר הרצל בה קבורים שלושה חיילים. אחד מהם היה המדריך שלי בצופים ושניים מהם למדו איתי בבית הספר. כשהייתי בצבא, נהרגו שני חיילים מהפלוגה בה שירתתי כמש"קית חינוך, במהלך חדירת מחבלים לבסיס.עד האובדן הפרטי שלי, הייתי מגיעה באופן קבוע ביום הזיכרון לחלקה הזו בהר הרצל . הייתי מארגנת ומשתתפת בטקסי יום הזיכרון כחניכה בצופים וכחיילת. הטקס מאוד דיבר אלי. אבל כשזה הפך להיות משהו אישי, כשמדובר באמא שלי, התחלתי לתפוש את זה כמשהו שולי שאין לו טעם. הרי הכאב והאובדן גדולים הרבה יותר מצפירה של כמה דקות".

      דבר נוסף שפסחוביץ' יוצאת נגדו הוא מה שנהוג לכנות בציניות "ההיררכיה של השכול". "כאילו יש דרגות למוות", היא מוחה. "משפחה שכולה שאיבדה בן בצה"ל מקבלת את כל הכבוד, ההכרה והכספים הנדרשים מהמדינה, אבל מה לגבי משפחה שכולה שאיבדה בן בפיגוע טרור על רקע פלילי? האם השכול של המשפחות השכולות של צה"ל גדול יותר משלי? ומה לגבי משפחה שאיבדה בן משפחה בתאונת דרכים? חשוב להבין ששכול זה שכול זה שכול. אבל המעמד שלי כמשפחה שכולה הוא מעמד גבוה. עובדה שאנחנו עושים את הכתבה הזו עכשיו".

      מתכננים לצפות בסרט? ספרו לנו בפייסבוק