רשמים של כאב וגעגוע מהקהל השקט שהגיע ל"שרים בכיכר"

מחר בערב כבר יחבטו בפטישי פלסטיק עליזים, אבל היום הישראלים שהגיעו ל"שרים בכיכר" הגיעו בגלל הכאב המשותף והגעגועים, אז מה כבר משנה כל השאר?

לילך וולך
05/05/2014
באדיבות ערוץ 10

השקט שנזרק בשמונה בערב ברחובות שסובבים את כיכר רבין אין כמותו בתל אביב. אפילו לא באמצע הלילה, אפילו לא ביום כיפור. צפירה ארוכה ארוכה שמתי שהוא באמצעה כבר לא זוכרים מתי התחילה ולא בטוח מתי תסתיים, והיא שמיכת עופרת כבדה שמתחתיה שקט נדיר של בני אדם דמומים. הצופרים שקרעו את עור התוף הופכים לרקע אחיד ופתאום שומעים רק את תקתוקי הרמזורי המתחלפים, משיקים כמו כנפי עטלפים.

תיירים מופתעים עוצרים בחדות, כאילו הושלכה עליהם רשת מלכודת. אחר כך הם מצחקקים בהקלה חרישית בינם לבינם; הם הרי ידעו שזה מגיע, אמרו להם בהוסטל, הציעו להצטייד במים וגם במשהו לנשנש, כל הסיטי נסגרת. אבל הם לא תיארו לעצמם שזה נראה ככה. איטס אמייזינג, אה? אנד טרג'יק, איטס סו סאד. הם ממשיכים להתרחק מכיכר העיר, ותנועת הישראלים זורמת אליה. תיירים ותושבים, מציצים ושייכים. השייכים-בעל-כורחם כולם מוכתמים בסוג הצער הזה שמופיע רק בתאורה מסויימת, צער אולטרא סגולי.

עוד לפני שהכיכר הוטבלה בדם של ראש ממשלה היא היתה שייכת למלכי ישראל של העבר הרחוק ולחיילים צעירים-לנצח בעבר מתמשך. זה אף פעם לא סתם יום זיכרון למה שהיה, זה גם יום זיכרון למה שיהיה ולפחד המצמית ממנו. חם מאוד. השלט של האמ.פם מהבהב לסירוגין ששלושים מעלות וששמונה ושלושים. הכיכר מתחילה להתמלא, בשקט.

טוב לדעת (מקודם)

הרופאים ממליצים: שש דקות, פעמיים ביום ואין כאבים

מוגש מטעם בי קיור לייזר
צילום מסך מתוך "שרים בכיכר"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הישראלים המנומסים של שמונה ושלושים בערב יום הזיכרון הם הישראלים הרעשניים שבשמונה ושלושים מחר יתיזו זה על זה ספריי חוטים, ויחבטו בפטישי פלסטיק. אבל היום כולם מוכרעים מכאב; עמום או חד, קרוב יותר קרוב פחות. כל מי שהגיע לכיכר העיר נמשך אל הסמיכות של הכאב הזה.

מתקהלים, יש גם צחוק, שמחים להיפגש, מנפנפים בעליזות מרחוק ואז נזכרים שבעצם. מגיעים מהעבודה, מגיעים עם ילדים, מגיעים יומיומיים, וגם מהודרים. כולם ממילא שווים על כסאות הפלסטיק, שווים מול שכול. השנה נדמה שהכיכר מלאה במיוחד, לך תדע. אולי זה רק מצב נפשי. לאט לאט זה מחלחל, הצפירה היתה רק סיפתח. טון הדיבור משתנה, העברית הגרונית הצעקנית עוברת לתדר אחר. בין חול לקודש, קודש חילוני. חם וצפוף, עוברים מכאן לשם, אף אחד לא מקים מהומה. להיפך, מלמולי "סליחה" ו"בבקשה" יותר מאשר בכל מקום אחר בכל זמן אחר. מסתכלים בעיניים. מתי בפעם האחרונה ממש הסתכלו לך בעיניים ברחוב?

צילום מסך מתוך "שרים בכיכר"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

שרים בכיכר העיר, בשקט. עומדים חרישית. בין דני רובס לקובי אפללו, בין אתי אנקרי לפרויקט של רביבו, עידן עמדי, מאיה בלזיצמן, קרולינה; לא מוחאים כפיים. פעוטה אחת מנפנפת בידיים בעליזות. מחייכים אליה, והמחשבה שעוברת לכולם בראש זהה. בלי לדבר על כך יודעים שהיא זהה. הצער מביא קלישאות, והציניות לא מעווה את פניה אליהן. זה בסדר קלישאות עכשיו, זה לא הזמן להתחכם. ליאור אשכנזי מנחה בתיאטרליות, אולי תיאטרליות יתרה? אולי. מגבר מכסיף סמכותי אחד עברנו לגבר מכסיף סמכותי אחר. זה גם בסדר. מחר נחשוב אולי על זה שדווקא אישה היתה יכולה להנחות לא רע. טוב יותר. לא כי אישה, כי אמא. אולי. לא חשוב עכשיו. לא חשוב. כל הגעגועים בעולם מתנקזים, גם אלו שלא קשורים. פתאום חסר יותר אריק איינשטיין, פתאום המילים של השירים חדשות ושקופות. מדברות על מי שחסר לך. איזה כאב לב, יא אללה. איזה כאב לב בנאדם.


"שרים בכיכר" שודר בערוץ 10

  • שרים בכיכר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully