לפני עשר שנים, ב-6 במאי 2004, תם עידן: הפרק האחרון של "חברים", אחד מהסיטקומים המצליחים בכל הזמנים ואחד הנציגים המובהקים של הטלוויזיה האמריקאית בשנות ה-90, שודר ברשת NBC והוריד את המסך על עשור של היסטריה תרבותית. מהקאץ' פרייז של ג'ואי ועד התספורת של רייצ'ל, קשה להמעיט בערך של "חברים" כתופעה תרבותית; אבל עשר שנים אחרי סיומה, ברור מתמיד שעל הערך הזה יעיב לעד גם הצל שמלווה אותה מיומה הראשון: ההשוואה ל"סיינפלד". גיגול זריז מלמד שהדרבי הניינטיזי הזה עדיין חי בליבם של רבים, וגם בעידן הרשתות החברתיות, חובבי "סיינפלד" האדוקים שומרים טינה מפתיעה לאחות החורגת. כן, גם היום, לכל שיחת מסדרון על "חברים" תמיד יתלווה איזה אליטיסט שינחר בבוז וימלמל משהו על הסופ נאצי. הקרב בין שתי הסדרות, אם כך, עדיין ניטש, אז אולי הגיע הזמן לנסות ולקבוע מי ניצחה?
אבל קודם כל, קצת היסטוריה. את מעמדה הקאנוני הרוויחה "סיינפלד" בראש ובראשונה משום שהיתה שם קודם. ג'רי והחברים ניהלו שיחות על כלום כבר ב-1989, לא פחות מחמש שנים לפני שרוס התחיל לחזר אחרי רייצ'ל. לצופה ממרחק השנים זה עשוי להישמע כמו ניואנס כרונולוגי, אבל בשנות טלוויזיה זה הבדל עצום: "סיינפלד", עם בואה, היתה תכנית פורצת דרך שהמציאה שפה, והפכה את הסיטקום מז'אנר סנטימנטלי שגיבוריו הם טד דנסון וביל קוסבי למרחב אנרכיסטי, ציני וביקורתי; "חברים" נולדה אל העולם ש"סיינפלד" כבר שינתה, עולם בו סדרות על צעירים רווקים בניו יורק הן קלישאה. לכן, "חברים" נתפסה בראשית דרכה כניסיון די שקוף של NBC לשחזר את ההצלחה הכי גדולה שלה, ועוד בגרסה מרוככת: "חברים" היתה "סיינפלד" בתוספת חתיכים, חתיכות ושמאלץ.
מבקר הטלוויזיה טום פרן הגדיר את "חברים" בראשית דרכה כ"מנסה לשחזר באופן מעורפל ופחות מוצלח את הנוסחה של 'סיינפלד'", טום הולסטון מניוזדיי קרא לפיילוט "חיקוי 'סיינפלד' בינוני", ואילו אן הודג'ס מהיוסטון כרוניקל ביטלה אותה כ"מתחזה החדשה ל'סיינפלד', שלעולם לא תהיה מצחיקה כמו 'סיינפלד'". אבל אז קרה משהו שהמבקרים לא צפו: בניגוד לכל החיקויים האחרים, "חברים" מצאה קהל גדול ואוהד, במיוחד בקרב הדמוגרפיה הצעירה שחביבה במיוחד על המפרסמים, ובהדרגה מיצבה את עצמה כתוכנית עם זהות עצמאית.
הנטייה של "חברים" לרגשנות, שנתפסה בעיני חובבי "סיינפלד" כפנייה למכנה משותף נמוך, הפכה בהדרגה למה שהבדיל אותה מסדרת האם. אם ב"סיינפלד" המוטו היה מאז ומתמיד "לא מתחבקים ולא לומדים", והמתח המיני בין ג'רי ואיליין היה לכל היותר ראנינג גג, אזי האחות הקטנה הותירה מקום נרחב לרגעים מרגשים, והפכה את המתח המיני בין רוס ורייצ'ל למנוע הדרמטי המרכזי. למעשה, הנוסחה שדיוויד קריין ומרתה קאופמן, יוצריה, פיצחו, היא החדרה של חלקים מהגנטיקה של הסיטקום ה"ישן" והסנטימנטלי לתוך מה שנתפס אז כעדכני. זאת נוסחה שהבחינה אותם מהמתחרים והניבה תשואה מיידית, אבל גם משכה ביקורת על כך שהסדרה מלטפת מדי, שטאנצית מדי לא יצירה, אלא מוצר.
עשור אחרי "חברים" ולא פחות מ-16 שנה לסיום השנוי-במחלוקת של "סיינפלד", ההבדלים בין הסדרות ניכרים ובולטים אפילו יותר: הפרקים של "חברים" גם הטובים שבהם מפורמטים עד לזרא, ולסדרה יש ארומה מובהקת של פס-ייצור טלוויזיוני אמריקאי. צפייה עכשווית ב"סיינפלד", לעומת זאת, חושפת אותה כאם הקדמונית של הסיטקום המודרני, האמנותי אלמנטים מהדי אן איי שלה השפיעו על הסדרות של ריקי ג'רוויס וסטיבן מרצ'נט, על "לואי", "בנות" וכמובן "תרגיע", שבה לארי דיוויד, המוח מאחורי "סיינפלד", מרשה לעצמו להתפרע ללא פיקוח. מעבר לכך, ברור לחלוטין של"סיינפלד" היתה אמירה קיומית מוצקה ומשמעותית, בעוד ש"חברים" באה בראש ובראשונה לעשות גוד-טיים. הרגעים הגדולים של "חברים" היו ונותרו רגעים של הומור אבסורדי, כמו הנסיעה של צ'נדלר לתימן או הצעת הנישואים של רייצ'ל לג'וש; "סיינפלד" מתבלטת בגדולתה דווקא בפרקים סאטיריים כמו "The Outing", או בכאלה אקזיסטנציאליסטים ממש כמו "The Revenge". את הדיאלוגים הגדולים ביותר שלה אפשר להציב לצד בקט ופינטר בלי להתבייש.
בניינטיז, אפשר היה להתבלבל ולחשוב שהסדרות האלה באמת דומות אחת לשנייה; אם הן היו רצות היום, "חברים" היתה משחקת במגרש של הטלוויזיה המסחרית ו"סיינפלד" היתה כנראה לובשת צורה קצת אחרת והופכת ללהיט בכבלים. במילים אחרות, כשזה מגיע למשקל סגולי אמנותי, מעריצי "סיינפלד" צודקים לגמרי זה פשוט לא כוחות.
אבל באופן פרדוקסלי, משהו בשטאנציות של "חברים" הופך אותה חסינה יותר בפני פגעי הזמן. "סיינפלד", כמו כל יצירת מופת שהגדירה תקופה, נותרה שייכת עד כאב לשנות ה-90. הקטנוניות המוסרית שלה בחיים לא היתה אוכלת בעידן שאחרי אסון התאומים, ומעבר לכך, העובדה שהיא השפיעה על סיטקומים מודרניים ומהפכניים גורמת ל"תלבושת" שלה להרגיש מיושנת מתמיד: אחרי שהז'אנר עבר למצלמה בודדת, ויתר על הצחוקים המוקלטים והציב בקדמת הבמה שחקנים עם נטייה לריאליזם מעודן, קשה להתחמק מהתחושה שהגאונות של "סיינפלד" מתחבאת לפעמים מתחת לטלוויזיה מאוד מיושנת.
"חברים" משתייכת למסורת אחרת, ובמסורת הזאת היא עדיין הכי טובה שיש: השוו אותה ל"שני גברים וחצי", "המפץ הגדול" או "איך פגשתי את אמא" היורשת הכי מובהקת שלה ותיווכחו שהיא עדיין אוכלת אותן בלי מלח. נכון, זו תחרות פחות קשה, אבל העובדה היא שבגזרה התעשייתית של הטלוויזיה האמריקאית לא התחוללו תמורות גדולות בעשור האחרון, וזו הגזרה שבה היא מתחרה. ואם בזמן אמת היה במסחריות שלה משהו מעורר אנטגוניזם, ממרחק השנים אפשר לסלוח לה הרבה יותר בקלות. "חברים" לעולם לא תצליח לשכנע שהיא חשובה וטובה כמו "סיינפלד", אבל הצפייה בה טעונה הרבה פחות, ולכן לעיתים קל יותר להיעצר מול אחד השידורים החוזרים שלה בשעת לילה מאוחרת. אפשר לצפות בה בלי פרספקטיבה היסטורית, בלי רגשות אשם, בלי לחשוב על הזמן שחלף כאילו רוס ורייצ'ל הכירו רק אתמול בפייסבוק. היא ירדה מהאוויר לפני עשר שנים, אבל בדרכה, "חברים" ממשיכה להתקיים, לנצח, מחוץ לזמן.
הכריעו אתם - "חברים" או "סיינפלד"?