מלחמה זו אולי מלחמה, אבל קרבות צריך לדעת לבחור. ועם כל החינניות של מלחמת דוד בגוליית, כדי להביס ענק צריך שיהיה לך חתיכת נשק יום הדין. את "כוח סבתות" שלפו בערוץ עשר כקלע מול מצח הענקים של "האח הגדול" שחוזרת לעונה חדשה בשבוע הבא, ויש במהלך הזה משהו מכמיר לב. להיות מלכת הכיתה זה קל, אבל אנדרדוגים הם אלו שאתה רוצה להיות לצדם במאבקם להכרה.
הקונספט של "כוח סבתות" בעצם מסביר את עצמו אילנה טופל, זמירה שבתאי, ונעמי ברנהיימר הן שלוש סבתות חמודות להפליא, קלפטעיות במידה, מתערבניות במידה, ומיושנות במידה. שלוש נשים עם ניסיון חיים מצטבר של מעל למאתיים שנים, שמתנגשות חזיתית בחייהם של "פונים לעצה" בתחומים שונים. שלושתן מגיעות עם תפיסת החיים שלהן כדי לטפל בסכסוכים ובעיות דומסטיות זעירות, בכלים שכוללים בעיקר נוכחות מצלמה שמוציאה מבני האדם את המיטב והמירע, ועצות מלאכותיות שנכתבו על ידי צוות רעיונאים שמתמקדים בעיקר בצילומי חוץ עשירים באווירה.
בפרק הראשון הסבתות זפטות באות להרביץ קצת קומון סנס בזוג צעיר שמתקשה עם הזוגיות והתינוק הטרי שלהם; בפרק שלאחריו הן מפייסות בין שתי אחיות מתקוטטות. שום דבר לא טרגי או קליני מדי, שום דבר לא דורש התערבות "מקצועית". מין גרסה מדוללת עם שיער לא מהודק באנאליות של "סופר נאני". סבתא אילנה היא קלפטע קלאסית, פולניה נהדרת ומתנשאת, שרוטטת בוז לכל מי שאינו היא עצמה. סבתא זמירה שגידלה במעברה ילדים ב"חדר ארבע על ארבע" בלי תלונות ובלי תירוצים, מחזיקה רציונאל עולם ישן וחד משמעי לגבי משפחתיות. וסבתא נעמי היא משהו בין הפייה סנדקית של סינדרלה וננסי ברנדס.
אבל גם אם לסבתות האלו היו גלגלים, הפורמט החינני כשלעצמו עדיין איטי ומיושן בגישה שלו לצופה, וגם אם במשך שלושה חודשים יישבו בטטות "האח הגדול" בוהים בתקרה ומנפחים בועות רוק, הם עדיין יהיו בפור על "כוח סבתות". אפשר להבין למה הפורמט של "כוח סבתות" נמכר ל-27 מדינות, הוא קליט, קומוניקטיבי, ונוטף פוטנציאל. בליהוק ועריכה נכונים, מדובר בתוכנית שיכולה להיות הברקה קטנה וממזרית. אבל ככל שהרעיון קטן וברור יותר, כך כל מה שסובב אותו מוכרח להיות חסר פשרות, ו"כוח סבתות" הוא חמוד, אבל מתפשר, ועם פשרות לא הולכים למכולת, למעשה מצליחים רק בקושי להתקרב לקערת האוכל שהחתול השבע והגדול של המתחרה שומר עליה.
צריך להכיר בזה שכשהטלוויזיה או הקולנוע בונים פורמט או תסריט סביב דמויות בני הגיל השלישי, הם מתייחסים לזה באותה רמת ביזאר או שטיק של ילדים וכלבים. לא יפה, לא פוליטיקלי קורקט, אבל כך הוא הדבר. עם כל חביבותן, הסבתות של הסדרה הן לא הברקות ליהוקיות, ואין להן את גישת "אחריי המבול" שהופכת את גימיק ה"בואו נעשה משהו עם קשישים" לכל כך אהוד. הסבתות הן כאמור בונבון, אבל הטלוויזיה, ובעיקר זו שנלחמת בהפרעת הקשב שאנו חיים בה, מחפשת רוטווילרים או שהיא מפהקת. גם ה"קייסים" שאליהם מגיעות הסבתות הנמרצות, לא עסיסיים בשום צורה, ויותר מאשר יש הרמות להנחתות יש בדלי קונפליקטים מתגוללים על הרצפה.
האנטידוט לסבתות איטיות תגובה הוא עריכה קצבית, משהו שהופך את כל הסבתאיות לנגיסי סבתא על סקייטבורד ממונע. במקום זאת "כוח סבתות" לוקחת את הזמן כאילו הבטיחו לכולנו חיי אלמוות קטעי טסטמוניאלס ארוכים מנשוא, התקוטטויות מנומנמות בסלואו מושן בין הסבתות לבין עצמן. קדימה! אף אחד פה לא נהיה צעיר יותר. בין מכשלת הליהוק לבעיית הקצב, "כוח סבתות" לא מחזיקה; לא בפני עצמה, ובטח שלא בתור התשובה המשפחתית והנשק הסודי מול "האח הגדול".
האם ל"כוח סבתות" יש סיכוי על "האח הגדול"? ספרו לנו מה דעתכם בפייסבוק