אחר צהריים אחד הלכה אישה ושמה אחלמה ברחוב אלנבי לעבר חנות התכשיטים בסמטה פלונית. כשנעצרה בפינת יהודה הלוי היא ראתה שלט פרסומת גדול: "ציפורה או?זן מקריית גת קיבלה שיחת טלפון וזכתה במאה אלף ש"ח!". בתמונה נראתה אישה מחזיקה המחאה גדולה ועליה רשום: 100,000 ש"ח. קצת הלאה משם, בפינת רחוב בלפור, משך שלט נוסף את תשומת לבה של אחלמה, והיא מלמלה לעצמה את המילים הכתובות באותיות אדומות: "יוסי לוי מקריית חיים זכה במכונית חדשה!". ובפינת קינג ג'ורג', שלט שלישי, גדול יותר מהשניים הראשונים: "קרן גולדברג מרחובות זכתה בדירה!"
"טירוף," אמרה בלבה אחלמה. "פעם אנשים שזכו בפ??יס היו מלבישים על הראש מין כובע מנייר עיתון, עם חורים לעיניים, שרק לא יזהו אותם. היום, מי שזוכה בפיס, שמים תמונה שלו בכל העיר, ותכף מתנפלים עליו גזלנים, נצלנים ועין הרע." והיא הוסיפה ואמרה בלחש: "הכי גרוע זה עין הרע."
בתוך כך הגיעה אחלמה לסמטה פלונית ונעצרה מול חלון הראווה של הצורף. לפני שדפקה בדלת הצמידה את ראשה לשמשה. עיניה הצטמצמו. מיד נשמע קול זמזום, אחלמה הדפה קלות את הדלת ונכנסה פנימה.
"שלום לאלמנה הטרייה," נשמע קולו העמוק של הצורף.
אחלמה הסמיקה והחזירה לו שלום. היא באה היום לבקר בחנותו משום שגילתה דבר שזעזע אותה והרגישה צורך דחוף לשתף בו את מנשה. עכשיו הסתכלה גם עלי ואמרה בביישנות: "שלום."
השפלתי את עיני והיטבתי את אחיזתם של משקפי המגן הגדולים על אפי.
הצורף הרכיב משקפי פלסטיק גדולים, שכיסו כמעט את כל פניו. ביד אחת אחז בפתילה שירקה אש על טבעת והמסה אותה עד לנקודת הרתיחה של הזהב, וביד השנייה החזיק במלקחיים פיסה זעירה של זהב ועמד להלחים אותה אל הטבעת.
אחלמה התבוננה בו בדריכות. הטבעת האדימה, ונ?קב קטן נפער בה והחל לבעבע. הצורף מיהר להצמיד אל הנקב את פיסת הזהב וה?לחים אותה אל הטבעת. אחר כך טבל את הטבעת בכוס שהיה בה נוזל שקוף, ולאחר שהטבעת השמיעה קול תסיסה חד, הוציא אותה מהכוס באמצעות מלקחיים והניח אותה בעדינות על שולחן העבודה.
"מה תקני היום?" שאל בחיוך.
אחלמה הביטה בשולחן התצוגה המרכזי. מתחת לזגוגית היו מונחות שרשרות זהב ולהן תליונים משובצים באבני גרנט, טורקיז, אמטיסט וציטרין; בתוך צלוחית קרמיקה קטנה, מעוטרת בפסים אדומים, היו טבעות עתיקות מזהב צהוב, אדום ולבן, מקצתן משובצות ביהלומים. עגילי זהב משובצים באבני טורקיז סודרו במגירה הסמוכה. ובמגירה האחרונה, ממש סמוך לשולחנו של הצורף, היו פרושות ומונחות זו בתוך זו מחרוזות פנינים אדומות, לבנות ואפורות, ולהן סוגרי זהב וכסף.
"היום אני רק מסתכלת," אמרה אחלמה ולכסנה מבט אל עגילי הטורקיז.
"העין חומדת את מה שהלב רוצה," אמר הצורף, ומפיה של אחלמה נפלטה אנחה. "באמת, מנשה," אמרה. "אני באמת רק מסתכלת."
"את מוזמנת לעמוד ולהסתכל כמה שאת רוצה," אמר הצורף. "רק תדעי שהכול למכירה." הוא הטעים והאריך את המילה "הכול".
לאחר מכן פתח את תיבות העץ הקטנות של אבני החן וברר מכל אחת מהן אבן אחת. הוא השווה בין כל האבנים ואז סידר אותן בזהירות, בעזרת המלקחיים, על גבי משטח העבודה שלו, נטל לוח זהב מלבני, ניקב בו תשעה חורים עדינים, והתחיל לשבץ את האבנים על גבי הלוח בשלוש שורות.
"ויעש את החושן מעשה חושב, כמעשה אפוד," פיזם הצורף את הפרשה ששינן לקראת הבר-מצווה שלו, ארבעים ותשע שנה
קודם לכן. "זהב, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר.
ו?י?מ?לאו-בו ארבעה טורי אבן: טור אודם פ??ט?ד?ה ובר?קת, הטור
האחד. והטור השני, נופך ספיר ויהלום. והטור השלישי, ל?שם ש?בו? וא?ח?ל?מ?ה."
כשהגיע למילה "אחלמה" הישיר את עיניו הכחולות לעברה, והיא הסיטה ממנו את מבטה במבוכה והסתכלה סביבה. בגומחה שבאחד הקירות ישבתי אני מול מכשיר הליטוש וליטשתי טבעות, כמעשה שוליות הצורפים.
בזכות המזגן התייבשה עד מהרה זיעתה של אחלמה, ונשימתה שבה להיות סדירה. היא התקרבה לשולחנו של הצורף ונזהרה שלא להידקר מקוצי הקקטוסים שאדניותיהם חצצו בין הדלפק לבין כלי עבודתו.
היא נשמה עמוקות וכמעט התחילה לדבר, אבל אז הפנתה את המבט לעבר?י.
"את יכולה לדבר בחופשיות," אמר לה מנשה. "זה תום, האחיין שלי, והוא עוזר לי כאן בחנות."
"כן, כבר הכרנו. בחור נחמד. נאה מאוד." היא עדיין התלבטה.
"תגידי מה שיש לך להגיד, אחלמה," דרבן אותה הצורף. "וחוץ מזה, תדעי לך שמה שאת לא תגידי, הוא כבר ידמיין בעצמו."
"למה, הוא מכשף?" היא חייכה בעצבנות.
"לא, הוא סו?פר. רואה דרך הקירות. מה שאת לא תספרי לו, הוא יגלה לבד. יותר גרוע: הוא ימציא. אם הוא יחליט שהחיים שלך זה משהו ששווה סיפור, רק אלוהים יעזור לך."
"טוב." היא נשמה שוב עמוק ואחרי התלבטות קצרה אמרה: "אתה יודע, מנשה, שבעלי עזב אותי לפני הרבה שנים. אחרי שהוא עזב, שמעתי כל מיני סיפורים על דברים שהוא עשה בשביל כסף והימורים, כל מיני עסקים מלוכלכים, וגם דברים יותר גרועים. הרבה בושה הוא הביא למשפחה שלנו. כבר לא גרנו ביחד, אבל אתה יודע שאצלנו, הפרסים, לא מתגרשים. אז נשארנו נשואים על הנייר, שלא ידברו. ההורים שלו, הוא הרג אותם" אחלמה הדגישה את האות ר' במילה "הרג" "אבא שלו קיבל התקפת לב כשהוא נכנס בפעם השנייה לבית סוהר. אחר כך אמא שלו, האלמנה, הייתה הולכת לבקר אותו שם בכל שבוע ומביאה לו אוכל ועיתונים. אני אף פעם לא הלכתי לבקר אותו. שלחתי את הילדים עם הסבתא, שיראו את אבא שלהם. אני לא רציתי לראות אותו בחיים שלי, אחרי שהוא עזב אותי ככה. מזונות הוא לא נתן לי, ואני לבד הייתי צריכה להאכיל את הילדים האלה ולדאוג לתת להם חינוך טוב. ובאמת, אף פעם לא היה חסר להם כלום. כמו נסיכים הם גדלו."
מנשה הנהן. כבר שנים אחלמה מבקרת בחנות התכשיטים, והוא שמע על כל זה: על שנותיה הקשות של אחלמה, על גידול הילדים ועל העבודה שלה בניקיון בתים. וגם על מותו של הבעל ועל הירושה שנפלה בחלקה לאחרונה: סכום כסף נכבד, דירה וגם מגרש ביפו.
"יש לי משהו לספר לך, מנשה," אמרה אחלמה. היא הוציאה מכיסה קופסה קטנה ומסרה לו אותה.
"מה זה?" שאל מנשה.
הוא חשב לתומו שהיא מוסרת לו תכשיט לתיקון. אבל כשפתח את הקופסה הוא מצא בתוכה לתדהמתו את היהלום הכחול, היהלום המשפחתי שלא האמין שעוד יזכה לראות בחייו.
משה סקאל/ הצורף, הוצאת כתר, 269 עמודים