פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "נימפומנית": לארס פון-טרייר מתגלה כילד הכי מופרע בגן

      יש בסרט החדש והמדובר של לארס פון-טרייר רגעים מביכים ורגעים טובים, אבל גם אלה הם לא יותר מהתרסה, והתוצאה כולה אינה יותר מפרובוקציה מוצלחת

      "נימפומנית": לארס פון-טרייר מתגלה כילד הכי מופרע בגן

      כמעט שלוש שנים עברו מאז עורר לארס פון-טרייר את אחת השערוריות הגדולות בתולדות פסטיבל קאן, והתבדח על חשבון הזדהותו עם האידיאולוגיה הנאצית, מה שהוביל לסילוקו מן הריביירה לצמיתות ולאלתר. מאז הבטיח הבמאי הדני להיחבא אל הכלים, אך בעצם לא הפסיק לעשות רעש.

      וכך, התמלאו מדורי חדשות הקולנוע פעם אחר פעם בדיווחים על הפרויקט החדש והסנסציוני כמובן שלו – סרט חושפני, עתיר כוכבים, סקס ועירום, על נימפומנית. כדי להתסיס עוד קצת, הגיע לאחר מכן פסטיבל ברלין האחרון, בו הקולנוען ואחד מכוכביו, שיה לה-באף, הוכיחו שגם אם סותמים את הפה, עדיין אפשר לעשות פרובוקציות ביורו וחצי. בכך הוכח סופית כי מבחינת הבמאי הדני, העולם אינו אלא גן ילדים שהוא ניצב כילד הכי מופרע בו. עכשיו, לאחר שסיים להשתין בארגז החול ולמשוך לכולם בצמות, אפשר להתרשם ממה שעבד עליו כל הזמן הזה – "נימפומנית", אותו פרויקט מדובר בשני חלקים, מגיע סוף כל סוף לארץ, אם כי בגרסתו הקצרה ולא בגרסת הבמאי, שאותה כנראה כבר נראה רק בדיוידי.

      למרות כל הטררם שהיה סביבו במשך כל השנים הללו, עלייתו לארץ של הסרט אינה מלווה ברעשי תופים. להפך, הוא מגיע לכאן בקול דממה דקה, כראוי לקבלת הפנים האדישה שחיכתה לגרסה הזו במדינות בהן כבר הופצה מסחרית, למשל צרפת ואנגליה. אולי כלקחי הכישלון הכלכלי הזה, ההפצה שלו בישראל מינורית למדי, והוא מוקרן אך ורק בלב תל אביב ובסינמטק ירושלים, ופעמים ספורות בשבוע בלבד. שני חלקיו הארוכים כשלעצמם (כל אחד מהם כשעתיים) מוצגים בנפרד, ולמי שרוכש כרטיסים לשניהם יחד מוצע כמובן מחיר מוזל.

      כלומר, הסרט מגיע לכאן כשהוא כבר עם רגל וחצי בקבר, ומפתה לתת לו עוד בעיטה קטנה כדי לקבור אותו לגמרי – להכריז עליו כעוד הוכחה קלאסית לכך שמי שמרבה לדבר על סקס לא באמת יודע לעשות שום דבר, ולגמור עם זה. אך גם אם זה לא רחוק מן האמת, התמונה מורכבת יותר: ב"נימפומנית" יש לא מעט ממדים מביכים ורגעים משעממים רבים, ולאורך רוב הדרך הוא לא מהנה או מעניין לצפייה, ולעתים אף קשה מנשוא. אך יש גם בו איכויות, המזכירות לנו שפון-טרייר הוא בפוטנציה יוצר מוכשר וחכם בצורה בלתי רגילה.

      נימפומנית (יח"צ)
      טובים השניים מן האחד? מתוך חלק ב' של "נימפומנית" (צילום: יח"צ)

      בעיקר, בולטים פערי האיכויות בין שני החלקים שלו. לכן, מי שלאחר צפייה בראשון שבהם יוותר ברוב ייאושו על החלק השני, משול לאדם שאוכל את הקשה של הפיצה ומוותר על כל השאר. "נימפומנית א'" ו"נימפומנית ב'" הם סיפור שונה לגמרי, אפילו שעל פניו שניהם מציגים אותו סיפור בדיוק: גבר תמים וא-מיני (סטלן סקסגרד) מוצא ברחוב אשה מעורערת וחבולה בשם ג'ו (שרלוט גינסבורג) ואוסף אותה למעונו, שם היא מניחה את ראשה על כר ומתחילה לגולל בפניו את סיפורי מעלליה המיניים שהובילו אותה אל הביבים, ובהם מפגשים עם שלל גברים, בגילומם של שיה לה-באף, ווילם דפו ואחרים. מכאן והלאה, הסרט מתרחש הן בזמן אמת והן בפלאשבקים החוזרים גם אל ילדותה ואל נעוריה של הגיבורה – תקופה שבה מגלמת אותה סטייסי מרטין בתפקידה הקולנועי הראשון.

      אך גם אם הבסיס דומה, יש הבדל ניכר בצורה בה פון-טרייר מתמודד עם החומרים הללו בתחילה ובהמשך. בפרק הראשון, היוצר שם הרבה יותר דגש על השיחות בין ג'ו והמלאך השומר שלה, ואלה בנויות על ניימ-דרופינג אינטלקטואלי ופילוסופי מופרך ומגוחך שיתיש את ההדיוטות ויעורר לעג במביני עניין. נוסף לכך, החלק הראשון לא מצליח לגבש לעצמו קו ברור, ומערבב שלא לטובתו בין כל מיני קולות שכל אחד מהם כשלעצמו צורם: בדיחות קרש מול מלודרמה שדופה, סלפסטיק אבסורדי בכוונה אך לא מצחיק בכלל מול סצינות סקס הארד-קור אך חסרות כל אנרגיה מינית.

      מטבע הדברים, בתחילת הדרך אנו מתמקדים בצעירותה של ג'ו – תקופת זמן בה מרטין מגלמת אותה. השחקנית הצעירה מעוררת סימפטיה אך נטולת כריזמה, ובעיקר נראה שעדיין אין בה את הנוקשות הדרושה כדי להתמודד עם מפעליו של פון-טרייר. אוזלת ידה משלימה את חולשת "נימפומנית א'", שמעל הכל הוא פשוט חיוור, לא רק ביחס לדרמה שמבטיחה להעיף גיצים, אלא בכל קנה מידה.

      בחלק השני, הפלאשבקים כבר מתמקדים לחלוטין בבגרותה של ג'ו. גינסבורג תופסת את מלוא זמן המסך, ולוקחת את העניינים לידיים. היא, שכבר שיתפה פעולה עם פון טרייר ב"אנטי-כרייסט" וב"מלנכוליה", יודעת איך לגייס את הכוחות הדרושים בשבילו. פניה הקשוחות כאבן עוזרות לייצב את הסרט, ועם ובלי קשר לכך, בחלק השני משכיל הבמאי לגבש לעצמו טון ולהעמיד את התוצאה על הרגליים.

      נימפומנית (יח"צ)
      חלק ראשון באסה, חלק שני חצי קלאסה. מתוך "נימפומנית"

      לרווחת הצופים ששרדו, זה פרק הרבה יותר מגובש, עם הרבה פחות שומן עודף. מעשי הליצנות הילדותיים, ההתפלספויות הפשטניות, הפסיכולוגיה בגרוש והארוטיקה חסרת ההורמונים מפנים את דרכם. מחליף אותם רצף ישיר יותר של מעמדים מחייה של ג'ו. משלב זה, האירוניה, החספוס, הכאב והאלגוריה כבר לא נכפים על הסצינות, אלא נובעים מהן. פון-טרייר משכיל למצוא את התנוחה שרצה, ולשגל את הצופים כפי שביקש.

      ברובן, הסצינות המרכיבות את החלק השני תוקפות את הצופה: ג'ו מפקידה את גופה השברירי בידי שני גברים שחורים ובנויים לתלפיות, שמבקשים להסתייע באיבריהם העצומים כדי לקיים עמה מין בשלישייה; ג'ו הולכת למעין טיפול אלטרנטיבי, שמתבצע בעזרת הצלפות חסרות רחמים בגופה; ג'ו מתחילה לעבוד כסוג של גובה חובות, ועושה את עבודתה דרך התעללות בזקפתו של פדופיל. את כל זה מתאר פון-טרייר בכוונה באריכות ובפרטנות האפשרית. ברור שזו פרובוקציה בוטה, אבל לפחות זה עובד. אחרי קצת יותר משלוש שעות, הצופה מרגיש שהוא נשאב לעולמה המעורער והמרתק של הגיבורה.

      עדיין, גם לאחר שהסרט מתחיל להתרומם נותרת השאלה למה בעצם כל זה היה טוב. בסופו של דבר, ממש ברגע האחרון, פון-טרייר מספק לכך תשובה ומוצא ל"נימפומנית" פואנטה ועוקץ. אז מתגלה לנו כי מדובר היה במעין גלגול מודרני ופרוורטי לסיפור על עץ הדעת, בלעג אחד גדול לכל מי שטרח אי פעם להאמין בטוב לב ובתמימות האנושית, ובאמירה על איך סקס נמצא בשורש כל חטא ותמיד ישחית כל דבר.

      אז גם מתברר מה היה תפקיד אותה דמות גברית שאוספת את ג'ו לחיקה ושומעת ממנה את סיפור חייה. פון-טרייר משתמש בה כדי למתוח ביקורת על מקומו בחברה של האמן והבמאי, כלומר שלו עצמו, וגם כדי להעביר ביקורת דומה על הצופים. בעצם, הבמאי בז כאן לכל מי שמתיימר להשקיף מרחוק ולגלות אמפטיה, לכל מי שלכאורה עומד מן הצד ומרחם על המופרעים והמושחתים, בשעה שכולנו למעשה רק מחכים להזדמנות הראשונה כדי להשתתף גם כן בהילולה המנוונת.

      נימפומנית (יח"צ)
      באנו לראות סרט - קיבלנו מכה בטוסיק. מתוך "נימפומנית"

      אז גם פואנטה יש בסוף לסרט הזה, שלרגעים נראה היה כי ימשיך להתבוסס בחוסר קוהרנטיות, אבל מצליח לגאול את עצמו. אך עדיין, גם ברגעיו הטובים ביותר, "נימפומנית" אינו יותר מהתרסה. פון-טרייר לא מצליח לשגר כאן חץ ללב, אלא בסך הכל לשחרר יריקה לפרצוף. לא עלה בידיו להרים כאן מסיבה משלו, ומלכתחילה גם לא ניסה, אלא רק להתפרץ למסיבות של אחרים ולחרב אותן. כל ארבע השעות הללו היו בשביל שהגננת תגיד לו – כל הכבוד, בסוף הצלחת להרוס לכולם. נו, יופי באמת.

      ב"נימפומנית", מזכיר קצת פון-טרייר את דובר קוסאשווילי ב"רווקה פלוס". בשני המקרים, מדובר ביוצרים עם קול ייחודי ומיומנות קולנועית מוחלטת. שניהם כבר הוכיחו בעבר כי עשייה איכותית ועילאית יכולה גם להיות מרגשת ופופולרית, אבל עתה החליטו להקדיש את כישרונם ומרצם ליצירת פרובוקציות – מוצלחות אמנם, אבל עדיין פרובוקציות.

      זכותו כמובן של הבמאי הדני לעשות ככל העולה על רוחו, ולכל הפחות הוא לוקח על כך אחריות מלאה, ונראה שגם נהנה מזה. אך נדמה כי ביכולתו של היוצר לביים סרטים הרבה יותר שלמים ומשמעותיים, לו רק היה יורד מן המסלול המתריס והילדותי שעליו עלה. אפשר רק לייחל לכך ש"נימפומנית" יגרום לו להתפכח ולהיזכר כי כמו בסקס, גם קולנוע הרבה יותר טוב כשעושים אותו באהבה.