כל החיים ברחתי מוינטג' כמו מרגשות משומשים. למרבה ההפתעה, בעיר הולדתי הפסטורלית כפר סבא - לכאורה עוד פרבר בורגני מרופד ומרובה במרכזים מסחריים גדולים ונוחים - זו היתה משימה לגמרי לא פשוטה. באמצע הניינטיז, בדיוק שבוע אחרי שחזרתי מהסיבוב בלונדון עם מזוודה מתפוצצת מכל המותגים שאתם רוצים, נחתה על גיל 16 שלי סופת הוינטג' כמו הוריקן מאובק ומטונף, ובבת אחת כל חברי לכיתה אימצו את הדעה האקזוטית לפיה אין דבר יפה יותר מטרנינגים מכווצים ואנוסי כביסות של אדידס, שנקנו ב-15 שקלים בחנות "המחתרת".
מדי בוקר, עודם עוטים את שלל מלתחות היד שנייה אכולות העש שלהם וצועדים התיכונה כשהילת לכלוך נון-מלאכית סובבת את נוכחותם, המשכתי אני לתקתק למחששה הופעות יוקרתיות להפליא, למורת רוחה של מאמא קיסוס, ששבה וטענה בתוקף כי "אלו בגדים של שבת". זין שבת. מראם של כמה מחברי הקרובים ביותר שפעם אמרו כן לכל נייקי והיום בוזזים מחסנים של ויצ"ו בחיפוש אחר קורדרוי מצופה זיעה זרה שגילו 12 לפחות, היה לי טראומטי יותר מהסיורים ביד ושם. למרד הנעורים שלי לא נותר אלא לכלול את מיטב התוצרת של זארה-ספרד וסי.אנד.איי, ושיעולים אסתמטיים בכל פעם שמישהו הזכיר ביקור במחסן של אייבי נתן או ב"קדמת עדן", לרכישת בגד דהוי ותקליטי ויניל עתיקים. "עדיף תביא לי דיסק ואני אשרוט לך", סיכמתי ברפליקה אחת את תכליתה של "האוזן השלישית" ודומותיה, "אחר כך, נטנף לך קורדרוי, נטביע לך נעליים בקקה של כלב, ותהיה כולך יד שנייה אחת גדולה".
את שלב הנידוי החברתי צלחתי באומץ ובגבורה אדירים, אף שהיה לי קשה כמו מקלחת בקישון. שלי ראובני - פעם חברתי, היום לבושה שמלת פייזלי ששימשה את סבתה להברקת הפאנלים ועוטה לראשה רעמת ביסלי ענקית - הסתכלה לי על הגאפ בשאט נפש, פנתה לדנה מקל שישבה לצידנו ופרמה חוטים בחצאיתה המתפוררת, ואמרה לה: "את יודעת מה אני שונאת? אנשים שמשקיעים בהופעה החיצונית שלהם במקום לחפש מה הם רוצים לתקן בעצמם באמת". "ואת יודעת מה אני שונאת?", השיבה לה מקל, שעה ששיערה הדביק מסרב לזרום עם הנהוני התוכחה שלה ונותר מסור לקרקפתה המשומנת, "אנשים שלא מבינים שאת הבגדים שהם לובשים ייצרו ילדים מסכנים בני שלוש מהמזרח הרחוק תמורת חצי דולר ליום עבודה של עשרים שעות. אתה לא שונא את זה, אביעד?". "מעט", פתחתי, "אבל יותר אני שונא אנשים מכוערים שעושים מהכיעור שלהם אידיאולוגיות". והלכתי.
אחר כך היו לי כמה שנים של שקט. הקפדתי להתראות רק עם מעטי מכרי מהתיכון שהחלימו כליל משגעת הוינטג', ובתור מכרים חדשים אימצתי לי רק זונות מותגים שכמותי. יחד איתם נעלתי רק נייקי, אכלתי ביג-מקים לשובע ואת הקפה שתיתי רק בסטארבאקס (להוציא כמה מקרים בהם ישבתי בארקפה. או אז הרגשתי כמשורר צרפתי נעלה המתחבא לו בקפה פינתי זעיר ואנונימי). טעמי השתבח והצטמצם לכדי מוזיקה מאוד-מאוד פופולרית, והסרטים שלמדתי לאהוב השתייכו ועודם משתייכים לאסכולה קולנועית אחת: כולם שוברי קופות הוליוודיים אדירים, כבדים מסטארים ולאים מהמכבש היחצני שסביבם. סרטי האינדי - להוציא אלה האכזריים מאוד ולפיכך האופנתיים מאוד - השיבוני באחת אל טראומות נעורים שונות ונמנעתי מהם בתוקף. עוד בטרם מלאו לי 21 פתחתי את הרגליים בשמחה לכל תאגיד אמריקאי גדול ותופעה מערבית מושמצת, ואלה תקעו אותי עם הסחורה הכי טובה וזיינו אותי עם המחיר. הייתי מאושר.
והנה, בשנתיים האחרונות, שוב אפשר לעמוד באוויר ולהריח את ניחוחו המבאיש של הוינטג', ושל אחיו המפגר, האינדי. זה התחיל בנעמי קליין, כמובן, מחברת "נו לוגו" הטרחני, שחשבה ודאי שאם היא תצטלם ל"פייס" מהמתניים ומעלה, אני לא אקלוט שלמטה היא חופשי שמנה. שאני לא אבין שהיא אכלה ברגר קינג עד שהתנפחו לה הירכיים ובכתה מול המראה אצל קלווין קליין כי שום דבר לא עלה עליה, ואז פשוט החליטה שברגר קינג הם תאגיד וקלווין הוא נצלני ותפרה לה חליפת אידיאולוגיה מטולאת שדווקא יושבת עליה מצוין.
וזה המשיך בסרטים כמו "העולם שבפנים", שתאמינו לי, לא היה לי קל להכניס הביתה. אני, שחיית מחמד אין לי, כדי שלא תעשה לי לכלוך, הכנסתי לוידאו את אניד (תורה בירץ') ורבקה (סקארלט ג'ונסון), וד"ש אימתני משלי ראובני ודנה מקל והבגדים המכוערים שלהן פגע בי כמו כדור בראש. כל העצמאות הזאת והאלטרנטיביות-קש שמרחפת מעל לסרט גמרו אותו לחלוטין. ומי אשם? נעמי קליין הפרה.
הלא ברמה הויזואלית כל האנטי-גלובליזציה היא סתם חרא אחד גדול. מדובר במפעל שמלקק את האקסטזות שלו מהרצפות האסתטיות הנמוכות ביותר, ודוחק את כל מאמיניו לפינה האפלה הזאת שנקראת תרבות האנדרגראונד - אותו אזור דימדומים צפוף, בו כל הסרטים הם אינדי וכל הבגדים הם וינטג'. והאנדרגראונד הזה סירס בשנים האחרונות כמה מהסרטים המפוספסים ביותר שנעשו באמריקה, כרת מהם את כל הדמיון, הרושם, הפעימה והסחף הרגשי הגדול מהחיים, ועיקם אותם לתוך התחום הצר של אינטלקט בלבד. לתוך התת-המודע האביך של אנשים אפורים ולא מרוצים שבספרים של קפקא יקומו מחר והנה הם נהפכו לשרץ ענקי.
ובדיוק בקצה השני של הקולנוע האמריקאי יש את "הכי מתוק שיש", גם הוא עוסק בחברות בנות ובחיפושים רגשיים, וגם הוא גרוע שבא למות. אבל למרות שהוא וולגרי וחלול והעלילה שלו היא משהו כמו מה היה קורה לו שכחה סנדרה רינגלר את אחיותיה הקטנות בסן פרנסיסקו, ואלה היו יוצאות בינתיים לחפש להן אהבה - אני אעדיף אותו בכל שנייה על פני החברות והחיפושים של "העולם שבפנים", ואת קמרון דיאז המתחבבת והנוחה כמו שיטוט ארוך בקניון, על פני תורה בירץ' הנודניקית שרק מלראות אותה בא לך להוריד לה סניקרס של פומה בראש.
"העולם שבפנים" אולי מדייק יותר בתיאור המציאות, אבל החיים הם אשפה - את זה אני כבר יודע - ואני מעדיף מציאות מעוותת על פני ציור מדויק של כל מה שאני שונא בהם. בכל שנייה. יש ודאי שתיים-שלוש מוגבלויות פסיכולוגיות שעומדות כאן לרעתי, אבל אני לא רוצה פסיכולוגיה. אני רוצה ווייט-מוקה גדול דל-שומן ובלי קצף. ותכסי אותו, טו
פייגליזציה היא גלובליזציה
28.8.2002 / 9:41