אין מצב לספוילר

באופן מוזר, אין דומים ואין שונים יותר מסטיבן ספילברג ורידלי סקוט. על פניו, שניהם במאים הוליוודיים מצליחים המשתלבים היטב בזרם המרכזי והקופתי של הקולנוע האמריקאי. שניהם אוהבים לשחק במדע בדיוני (סקוט חתום אף הוא על עיבוד קולנועי של פיליפ ק.דיק - שעל סיפור שלו, אתם ודאי כבר יודעים, בוסס "דו"ח מיוחד"). מצד שני, בעוד מירב הסרטים של ספילברג מוצלחים, סקוט עשה בדיוק שני סרטים טובים בכל הקריירה: "בלייד ראנר", שכבר הוזכר, ו"הנוסע השמיני". שאר הסרטים שלו (כולל "גלדיאטור") גרועים. בכל זאת, את מה שסקוט הצליח להשיג ב"בלייד ראנר", יצירת מופת המרחפת בגבהים הגותיים השמורים בעיקר לבמאים אירופאים במבטא כבד ועיניים עצלות, ספילברג לעולם לא ישיג. כי ספילברג הוא במאי מעולה. הוא מאסטר של השפה הקולנועית. אבל הוא לעולם לא יהיה במאי מופת.

"דוח מיוחד" מהווה הוכחה עסיסית לכל מי שסירב להאמין בעובדות הללו וחיכה להבלחה הגדולה של ספילברג. שלא יהיו לכם ספקות, האחראי הראשי לעובדה ש"דוח מיוחד" אינו יצירת מופת הוא ספילברג עצמו. נכון – הוא שיאן אולימפי בשמירה על עירנותו של הצופה ושיתופו בעלילה, הוא יודע להשתמש היטב בכל אמצעי הטכנולוגיה החדישים ביותר, והוא מספיק גדול כדי לצטט ולערוך מחוות רבות לבמאי מופת (היצ'קוק למשל), אליהם בוודאי היה רוצה להשתייך. אבל מצד שני, ספילברג, מעצם היותו ספילברג, תמיד יביים סרטים לכל המשפחה (ובכך יחסל לגמרי פנים אלימים, אפלים, מיניים, ובמילים אחרות: אנושיים, של סרטיו), סרטים שייבנו בקו ישר ופשוט – כדי שכל אחד יוכל להבין אותם, ובעיקר סרטים עם סוף טוב וסגור הרמטית.

אבל הסיבה האמיתית לנכות (היחסית) של הקולנוע הספילברגי היא שסטיבן ספילברג אינו נביא זעם. הוא מעולם לא היה כזה, ולעולם לא יהיה. סרטיו ניחנו ברכות וורמירית כזו, המתחברת לאופן האגדתי בו הוא טווה את סיפוריו. פיליפ ק.דיק היה נביא זעם. גם רידלי סקוט היה כזה לכמה רגעים בסוף האייטיז. שני האחרונים הצטיינו בקינה על העתיד הדיסטופי והאפל הצפוי לנו אם נפקיר את זהותנו (ובמידה רבה את זכרונותינו, שכן ביצירתו של ק.דיק זיכרונות שווים לזהות) לגופים כמו ממשלה או טכנולוגיה. "בלייד ראנר", המתרחש בעולם של שעטנז תרבותי, בו לילה שורר תמידית, גשם יורד ללא הפסקה, ופרסומות ענק משודרות על כל חפץ במרחב הציבורי, היה אחת מיצירות האמנות הראשונות שהטיפו ותרמו המון למחשבות על הרוע שבגלובליזציה. אם חושבים לרגע על מה שקורה היום בעולם הפרסום של ארה"ב ובאקלים האירופאי, אפשר אפילו לומר שזה היה סרט נבואי.

ספילברג, לעומת זאת, נהנה כפייתי מכל הקשור לעתיד. הוא אוהב כל כך את המחשבה על מחשבים שקופים וקופסאות קורנפלקס מרקדות, שהוא שוכח לגמרי כמה גרוע יהיה כשלכל סניף גאפ יהיה מידע שמור מראש על זהותנו וטעמנו וההיסטוריה של הצריכה שלנו (אגב, דרך הזיהוי הזאת כבר עובדת יופי-יופי כשאנחנו גולשים באינטרנט בעזרת ה"קוקיז" הנשתלים במחשב שלנו ומשדרים למפרסמים את פרטינו האישיים). הוא זונח לחלוטין את הגישה הביקורתית שהביאה את ק. דיק ורבים אחרים למעמד יוצרי מופת. וממש בגלל זה הוא גם לעולם לא יזכה לביים יצירת מופת רצינית ואמיתית.

ועכשיו, אחרי שכבר החלטתם והתבצרתם בעמדתכם במחלוקת הטרנדית על "דוח מיוחד" ("מעריב", "הארץ" ו"העיר" הנלהבים מול "ידיעות" המצננים), שווה לחזור לסרט (האדיר הזה) פעם אחת נוספת כדי להבין את כל זה. "דו"ח מיוחד" הוא סרט שעלילתו ופתרונו, יהיה זה סבוך ככל שיהיה, מוסברים במהלכו שלוש פעמים. סרט המתהדר בסוף סגור ומוחלט הכולל את סקירת גורלן הסופי של כל הדמויות. ספילברג כל כך אובססיבי במרדף שלו אחר קצוות עלילה, עד שהוא מקדיש את כל הרבע האחרון בסרט שלו לטווייתם לכדי מקשה אחת. אפילו את גורלן של דמויות זניחות יחסית הוא חייב לספר בסיום, ולהרגיע כי גם הם חיים באושר ובעושר. ואל תעיזו להגיד שהרסתי לכם את הסוף: לסרטים של ספילברג אי אפשר לכתוב ספוילרים. הטובים שם תמיד מנצחים.