מנחם גולן

אבי האומה: מבט על הקריירה של מנחם גולן

היום אופנתי ללעוג למנחם גולן ולהתעלם מהחשיבות האדירה שלו לתרבות הישראלית. הבולדוזר הקולנועי מסרב לומר עדיין את המילה האחרונה. מרט פרחומובסקי בפרופיל מתבקש

  • מנחם גולן
מרט פרחומובסקי

מנחם גולן יהיה בקרוב בן 85. מצב הבריאות כבר לא מה שהיה פעם, וגם האפשרויות לעשות סרטים, פעילות שלה הקדיש את חייו והפכה עבורו לאוויר לנשימה, כמעט ואינן קיימות יותר. עדיין, גולן אינו מוותר. כמו לכל אורך חייו המרתקים של האיש הזה, אולי הדמות החשובה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, הוא כותב תסריטים, מתכנן תוכניות וחולם חלומות גדולים. בעבר, החלומות האלה הביאו אותו רחוק מאוד, לניהול של חברת ההפקות "קנון", שהפכה תוך שנים ספורות לאחד הכוחות המובילים בקולנוע העולמי.

25 שנה אחרי קריסתה של "קנון", יצרה הילה מדליה את הסרט הדוקומנטרי "The Go-Go Boys: The Inside Story of Cannon Films", שמגולל את הסיפור של החברה ושל מנהיגיה האגדיים – מנחם גולן ובן דודו יורם גלובוס. בחודש שעבר התבשרנו, שפסטיבל קאן היוקרתי, זה שהיה בשנות השמונים מרכז המכירות של "קנון", בחר לכלול את הסרט של מדליה במסגרת ההקרנות המיוחדת של הפסטיבל, המוקדשת לקלאסיקות ולסרטים תיעודיים על יוצרי הקולנוע הגדולים. כך יזכה מנחם גולן למתנת יום הולדת מיוחדת במינה: הכרה של מוסד הקולנוע החשוב בעולם בפועלו הקולנועי. לנו זה מעניק הזדמנות לחזור לתחנות המפתח בקריירה המסחררת של גולן ולבחון מחדש את מקומו בתולדות הקולנוע הישראלי והעולמי.

עוד בוואלה! NEWS

קופצים למים: רונה לי שמעון וזיו שילון נפגשו לשיחה ושחייה

לכתבה המלאה
יהורם גאון ואסי דיין ב"אנטבה" (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, סער יעקב, לע"מ)

יש משהו חמקמק במושג הזה "מנחם גולן", שקשה להקיף ולהכיל באמת. במהלך עשרות השנים האחרונות, הוא צבר מטען מיתי אך רצוף סתירות, מעורר הערצה ובד בבד מעורר אנטגוניזם. קשה להאמין שהאיש שהוליד כמעט במו ידיו, ומבלי ממש להתכוון לכך, את הקולנוע הישראלי כפי שאנחנו מכירים ותופסים אותו ואחר-כך גם כמעט והשתלט על הקולנוע העולמי, חי ממש כאן, בינינו, ביפו האהובה עליו ועדיין מתעקש לעשות סרטים. הפילמוגרפיה עצומת הממדים של גולן בהחלט מספיקה לשלושה במאי קולנוע פורים למדי: אחד מהם טוב, השני בינוני והשלישי איום ונורא. השאלה היא איך אנחנו אמורים להתייחס לבמאי אחד שמכיל בתוכו את כל השלושה? שמענו הרבה הלצות על חשבונו של גולן, סיפורים מזלזלים על התנהגותו הסוערת וחסרת הבושה על הסט, ואפילו צפינו בו צוחק על עצמו בפרסומת בערוץ 2. מצד שני ראינו אותו מקבל פרס ישראל ב-1999, התפעלנו מהמסלול המקצועי הלא ייאמן שלו ("מטבריה להוליווד ובחזרה", כפי שתמיד רצה לקרוא לאוטוביוגרפיה שלו) ולפעמים אף מצאנו את עצמנו מתמוגגים מול סרטיו. אז מה עושים עם מנחם גולן?

להגיד שמנחם גולן הוא אישיות חשובה בתולדות הקולנוע הישראלי זה עדיין לא להגיד כלום. מנחם גולן הוא הבורא של תעשיית הקולנוע הישראלית, הממקצע שלה, המתווה הראשי והעיקרי של דרכה, לפחות בשני העשורים הראשונים לקיומה המלא והממשי. במילים אחרות, בשנות השישים והשבעים, מנחם גולן היה אלוהים, או לכל הפחות האב המייסד. אפשר היה לפעול לצדו, אפשר היה למרוד בו, אך אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהקולנוע הישראלי עוצב בצלמו ובדמותו. המהלך של גולן היה אינטואיטיבי מצד אחד, אך מבריק מצד שני. הוא הבין איזה קולנוע צריך לעשות במדינת ישראל, למען הקהל החדש שנוצר בה, והתחיל לעשות אותו בקצב מסחרר. אחרי הקולנוע המלאכותי של השנים המוקדמות, שכוון לקהל "כור היתוך" מדומיין בתוך מדינת ישראל חלוצית מדומיינת לא פחות, יצר גולן קולנוע של חברת מהגרים, של תרבויות מגוונות, של הים התיכון והשמש הקופחת.

יותר מכל יוצר אחר בישראל, עיצב גולן בסרטים שיצר במהלך שנות השישים והשבעים את שפת הקולנוע הפופולרי הישראלי. לפניו היו ניסיונות ספורדיים, גישושים מהוססים. הקולנוע הישראלי העלילתי טרום עידן גולן היה ענף צדדי של מכונת התעמולה הממשלתית. הוא הופק על-ידי אנשים שעיקר עיסוקם היה בימוי יומנים וסרטי תדמית לטובת המוסדות הציוניים. עושה רושם שיוצרי הקולנוע שלפני מנחם גולן לא בדיוק הציבו מול עיניהם את אותו הצופה שמגיע לקולנוע, כדי לפצח גרעינים אל מול סרט ז'אנר אמריקני או לכל הפחות כדי לראות את חייו משתקפים על המסך. מנחם גולן שחרר את הקולנוע הישראלי מהמעמסה האידיאולוגית. הסרטים שחלם לעשות היו הסרטים האמריקניים שראה בילדותו בבית הקולנוע בטבריה, שבו עבד כמקרין. כשהתבגר הוסיף למשוואה האמריקנית גם את ההיקסמות שלו מהקולנוע האירופאי, הסוג שיצא אל שכונות העוני, אל העם הפשוט, לא זה של הסלונים המעוצבים והאינטלקטואלים המיואשים קיומית. הוא בא לקולנוע כדי ליהנות, דרך עשייה של סרטים שהוא עצמו אהב לראות ומתוך הנחה חצופה, שיצליח להתחרות עם המוצרים האמריקאיים באמצעי יצור מקומיים.

לעשייה הקולנועית בארץ גולן הגיע מוכן, אחרי שעסק במשך קרוב לעשור בבימוי הצגות תיאטרון, ואף עבר השתלמות של שנה בבית ספר לקולנוע בארצות הברית ועבד כעוזר הפקה בסרט של מלך הבי-מוביז רוג'ר קורמן. כשחזר לישראל, הסתער לעבר הפקת סרטו הראשון, דרמת הפשע "אלדורדו", עיבוד קולנועי להצגת תיאטרון מצליחה שלו, פרי עטו של יגאל מוסינזון. אמנם "אלדורדו", שהופק בשנת 1963, היה עיבוד להצגת תיאטרון, אבל לא נותר בו הרבה מהתיאטרליות. בהשפעת הסרטים הנאו-ריאליסטיים האהובים עליו, גולן בחר לצלם את הסרט באתרי ההתרחשות האמיתיים של הסיפור – "השטח הגדול" ביפו, כאשר חלק מהתושבים במקום הועסקו כניצבים. גולן ביקש להמיר בסרט את השפה המליצית של "סרטי הסוכנות" בשפת רחוב, בסלנג. לתפקידים ראשיים ליהק גולן שחקנים צעירים, שהיו נראים לו כבעלי פוטנציאל להפוך לכוכבים מקומיים – חיים טופול וגילה אלמגור.

ההצלחה הקופתית חסרת התקדים של "אלדורדו" פתחה פרק מרתק מאין כמותו בתולדות הקולנוע הישראלי. בתקופה הזאת, שמתחילה ב-1963 ומסתיימת ב-1978, צמחה כאן תעשיית סרטים פופולרית ומגוונת, שמנחם גולן היה מייסדה והכוח המניע העיקרי מאחוריה. אחרי "המערבון הפולקלוריסטי", כך לפי גולן עצמו, "אלדורדו", והקומדיה המלבבת "דליה והמלחים" שהוא מביים שנה מאוחר יותר, גולן מרגיש מספיק בטוח לעזוב את נבון ולהקים חברת הפקה עצמאית – "סרטי נח", על-שם אביו של מנחם. במסגרת זו יצר גולן את "קזבלן", את "מבצע יונתן", את "מרגו שלי" ועוד רבים אחרים. גולן נכנס למגרש בחדווה ומהר מאוד הפך לשחקן מפתח, למרכז התעשייה. בן דודו יורם גלובוס וחברו מהצבא דני דימבורט הצטרפו במהרה לחברה החדשה ועזרו לגולן להפוך אותה לאימפריה. אותה אימפריה קולנועית של גולן וגלובוס, שיצרה כאן בשנות ה- 60 וה- 70 מעין הוליווד קטנה, הצמיחה במהלך שנות פעילותה תשתית טכנית מפותחת, מערך הפצה אפקטיבי במיוחד ובעיקר דור של אנשי קולנוע מיומנים ומנוסים. מדהים לראות את הרשימה הארוכה של הכשרונות, שצמחו והתפתחו בסרטים של גולן. השחקנים גילה אלמגור, יהודה ברקן, גבי עמרני ויוסף שילוח, הצלמים אדם גרינברג ודוד גורפינקל, העורך דוב הניג, המעצב האמנותי קולי סנדר – כולם צמחו בסרטיו של גולן, חלקם נשארו כאן, חלק אחר המשיך לקריירה בינלאומית מצליחה.

ב- 1978 הסתיים הפרק הישראלי הראשון בקריירה של מנחם גולן. יחד עם יורם גלובוס רכש את חברת ההפקות האמריקאית המדשדשת "קנון", ועל בסיס זה החל לבנות אימפריה של קולנוע עצמאי. כבמאי יכול היה גולן לעשות את מה שחלם תמיד: סרטים אמריקאיים. בשנות השיא שלה הפיקה "קנון" כ- 20 סרטים בשנה. מתוך נאמנות לאהבת הקולנוע הטוטאלית שלו התעקש גולן להשקיע כסף גם בסרטי פעולה וסרטי נעורים בעלי איכות מפוקפקת, שהרוויחו המון כסף בארצות הברית ובעולם, וגם בסרטים אמנותיים של יוצרי קולנוע מוערכים, שלא תמיד החזירו את ההשקעה. מצד אחד, גולן גילה את ז'אן קלוד ואן דאם והפיק לו את הלהיטים "ספורט הדמים", הפריח את הקריירה של צ'אק נוריס עם "מחץ הדלתא" ושכנע את סילבסטר סטאלון לשחק בסרט על תחרויות של הורדות ידיים בשם "מעבר לשיא". מצד שני, הוא הפיק לרוברט אלטמן את "אהבה מטורפת", לאנדריי קונצ'לובסקי את "רכבת אל החופש", לז'אן לוק גודאר את "המלך ליר". במקביל להפקות הקולנועיות, גולן וגלובוס גם החלו להשתלט על "החומרה" של עולם הקולנוע העולמי, כשרכשו את חטיבת הקולנוע של חברת EMI הבריטית, שהעניקה להם בין השאר בעלות על כשליש מבתי הקולנוע באנגליה. ב-1989 הסתיים הפרק הזה בקריירה של מנחם גולן בקריסתה הרועשת של "קנון". התיאבון של גולן וגלובוס ניפח את החברה מעבר ליכולותיהם לשלוט בנעשה בה, וגם חקירת הפעילויות שלה על-ידי וועדת הפיקוח על הבורסה האמריקמית תרמה לעניין. הקריסה הובילה גם למשבר מתוקשר בין גולן לבן דודו יורם גלובוס, שפירק את השותפות רבת השנים שלהם. מאז, לפי עדותו של גולן עצמו, התקשה להתאושש. אחרי 1989 גולן לא יצר סרטים, שניתן להגדירם כ"חשובים". עם זאת, לא הפסיק לעבוד מאז ועד היום. ב- 1999 קיבל הכרה מפתיעה מהממסד התרבותי בארץ בדמות פרס ישראל לקולנוע. את הפרס קיבל באופן סמלי יחד עם דוד פרלוב, מי שחולל יחד איתו את מהפכת 1963 בקולנוע הישראלי מהצד האמנותי של הסקאלה.

היום, אופנתי ללעוג לגולן ולהתעלם באלגנטיות מהחשיבות האדירה, הבלתי נתפסת של מנחם גולן לתרבות הישראלית. הוא ללא ספק לא מקל על מוקיריו ומגיניו בתוצרת הבעייתית בלשון המעטה שהוא ניפק בשנים האחרונות. עם זאת, נדמה שבמרחק של שנים, אפשר יהיה להסתכל על עבודותיו הקולנועיות האחרונות של גולן בנוסטלגיה מחוייכת ולהכות על חטא על הזלזול המתנשא, שספג בשלהי חייו היצירתיים. הבולדוזר האנושי הזה, שחי כל עוד הוא עובד, ומוכן לעבוד בתנאים הכי בלתי אפשריים, עם מקורות מימון הכי מופרכים, כדי לעשות עוד סרט ועוד סרט, מסרב לומר עדיין את המילה האחרונה. גולן הוא דמות אגדית באמת, שעדיין חיה בתוכנו ומציבה בפנינו דוגמא ומופת לחיים של יצירה למען יצירה, נטולת שיקולי יוקרה, מלאת זינוקים מפוארים אל-על והתרסקויות מפוארות לא פחות. גולן חי חיים של רומנטיקה קולנועית בלתי נדלית, של הרפתקנות חסרת גבולות ואהבה אדירה לקולנוע. מתוך כל אלה נוצר ברבות השנים כמעט במקרה ופחות או יותר יש מאין הדבר החמקמק הזה, שאנו קוראים לו היום "קולנוע ישראלי".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully