50 אחוז תבנית נוף מולדתו, 50 אחוז נודניק מלידה

אדון וגברת ישראלי, תארו לכם לרגע את התסריט הבא: במקום להגיח מרחמה היהודי החם של אמא שלומית לידי מיילדת בחדר ממוזג בבית החולים הדסה, אתם מגיחים מרחמה הערבי החם לא פחות של אמא סעידה, שקיבלה צירים ליד מחסום ארז ופולטת אתכם החוצה אל האספלט החם כשהיא מוקפת בחבורה של מילואימניקים שבוזים עם אצבע חמה על ההדק. האם החיים שלכם יישתנו עקב העובדה שבמקום "מוטי" יקראו לכם "מחסום"? האם העובדה שאתם גרים בפחון בג'נין עם 12 אחים ואחיות במקום להיות ילדים יחידים בפנטהאוז ברמת השרון תשפיע במשהו על הנימוסים שלכם? האם עדיין תלמדו לתואר שני בפילוסופיה ובשעות הפנאי תנגנו בכינור, או שמא תתמחו במקצוע האולימפי הבלתי רשמי של יידוי אבנים למרחק?

שבעת הסיפורים המופיעים בספרה של סביון ליברכט, "מקום טוב ללילה" (כתר), דנים בקשר הזה שבין האדם למקום - מקום פיזי ונפשי כאחד, המקום בו נמצא האדם והמקום בו הוא מתאווה להיות. גיבוריה המיוסרים של ליברכט חיים במציאויות שהם יצרו לעצמם, או לחילופין במציאויות שנכפו עליהם, שבויים בזכרונות אמיתיים או בדויים, חסרי אונים, מחפשים את החסד החמקמק האורב מעבר לפינה, אך לרוב ממאן להופיע.

בששת הסיפורים הראשונים - "אמריקה", "קיבוץ", "תל אביב", "מינכן", "הירושימה" ו"ירושלים" - המקום מוגדר מאוד, וחייהם של הגיבורים ושל מכריהם מנווטים מעצם קיומם בו. הסיפור החותם את הספר, "מקום טוב ללילה", מתרחש אי שם באירופה, אך בעצם בשום מקום מוגדר, כיוון שליברכט ממיטה בו אסון שואתי על העולם ומותירה את השורדים בעולם הריק ליצור לעצמם את המקום, את אורח החיים ואת הנורמות ההתנהגותיות בו, כדי להמשיך להתקיים.

האם ליברכט מצליחה לעניין? לרוב כן. האם היא מצליחה להגיד משהו? באופן חלקי בלבד. הסיפורים כתובים היטב, הדמויות מפותחות כיאות, והשליטה של ליברכט בשפה מרשימה (בעיקר באזורי הדיאלוגים). בתור צ'ופר, לאורך הסיפורים בזוקות הברקות לשוניות רבות וגם לא מעט משפטים קטנים שתופסים את הלב ומועכים אותו קצת ("'ממש כואב לי מהחיבוק שלו', שפשף את עורפו. והיא אמרה בין חמלה לבין טינה: 'כנראה שככה ניצולי שואה מחבקים'").

יחד עם זאת, לפעמים נדמה שהמילים מוליכות את ליברכט במקום שהיא תוליך אותן. יש בספר היסחפויות פרוזאיות מעט מתישות, רצפים של אינספור שאלות שמייסרות את הקורא, ומילים מבעיתות כגון "קוקלות". כמו כן יש להודות שלהתחבטויות הנפש של הדמויות הליברכטיות (שחלקן דומות מאוד זו לזו), כמו לזכרונות האינסופיים שלהן, יש נטייה לייגע אחרי זמן מה.

אין ספק שהניסיון של ליברכט מעניין, במיוחד לאור העובדה שהיא נוגעת שוב ושוב בזיקה שלנו לארץ, באמצעות כתיבה רלוונטית שבין השאר נוגעת גם בשואה ובאינתיפאדה הפוקדת את מקומותינו. אולם לעניות דעתי היא נופלת דווקא משום שהיא הולכת על הסטריאוטיפים: אמריקה - אשליה של אושר, קיבוץ - חברה סגורה ויהירה, מינכן - אנטישמיות ושנאת הזר. נראה כאילו הסיפורים נכתבו כדי להתאים לשבלונה של הספר ולא כדי לעמוד בפני עצמם. רק בסיפור האחרון, בו מושלים כל כבלי המקום, מצליחה ליברכט לבחון באמת את הקשר של האדם למקום ולנסיבות חייו, כשדמויותיה נאלצות לברוא את העולם ולא העולם השבלוני הוא שבורא אותן.

בסופו של דבר, גם אם הניסיון של ליברכט צולח רק חלקית, "מקום טוב ללילה" בהחלט שווה מקום טוב על המדף של אדון וגברת ישראלי מרמת השרון, או על האין-מדף של אדון וגברת עזיז מג'נין, ולא רק ללילה אחד.