נעזוב בצד את שאלת ה"מצחיק". האם לואי סי.קיי מצחיק? כן הוא מצחיק. הוא יכול להצחיק אותך יותר או פחות, זה לא העניין. כלומר, וודאי שזה עניין, אבל לא המהות. כי לואי סי. קיי. הוא לא רק מצחיק. מצחיק זה גם הבחור הקורע הזה מהעבודה עם הסיפורים על אישתו הבזבזנית. גם ציפי שביט מצחיקה. לואי סי. קיי. הוא יותר מזה, הוא פילוסוף מעשי שהכלי הרטורי שלו הוא הומור. הוא ארכיאולוג של הווה שהמכוש שבו הוא משתמש כדי לחצוב לעומק שכבות הקיום הוא הומור. אחת מן המכשלות של אתוס הטלוויזיה האמריקאית זו שהיא מעולם לא חיבבה את גישת "תסתכלו עליהם ותראו אותנו". האמריקאיו?ת האף-פעם-לא-שמחה-בחלקה, השואפת ליותר באופן כרוני, שמזינה את החלום האמריקאי גם כשהוא ממוטט את הכלכלה במשיכת יתר לאומית, יצרה לעצמה טלוויזיית "תסתכלו עליהם ותשאפו לזה". גיבורים יפים מן החיים, משפחתיים באופן שאי אפשר באמת לחקות, עם דירות מעוצבות, וצרות פוטוגניות שמסתיימות תוך 24 דקות טלוויזיוניות לא כולל פרסומות למזון עשיר בכולסטרול ולתרופות שסותרות אותו. להוציא ייצוגים נדירים כמו "רוזאן", ופארודיות סיטקום כמו "נשואים פלוס", הטלוויזיה האמריקאית העדיפה שהצרות שלה ייראו כמו קארי בראדשו על עקבים דקים.
מרגע שמונומנטי סופר-אמא, סופר-אבא סופר-קפיטליזם וסופר-אמריקה התמוטטו ברעש עם מגדלי התאומים וכל מה שבעקבות, התפנתה תעשיית הטלוויזיה לחשבון נפש עמוק, חטטני ונוקב. לבני הבניין של הכחול-אדום-לבן שנתפזרו, הורמו אחת אחת והן נבדקות ביתר שאת. "סיינפלד" חיטטה גם היא במה זה אומר להיות אמריקאי; אבל ג'רי סיינפלד סטרילי ומרוחק ולארי דיוויד מיזנטרופ. כך שהבדיקות של "סיינפלד" מוגבלות לטבע האנושי האגוצנטרי, הקטנוני ונטול המעורבות או האחריות של הפרט לכלל ולהיפך. את לואי סי. קיי עוד לפני שמעניין מהו אמריקאי, מעניין מהו אדם. ממש במלוא כובד השאלה הגדולה והאקזיסטנציאליסטית. רק שבמקום להתמקד בזה ממסדרונות הפקולטה למדעי הרוח הוא מעדיף לעשות עבור הסטודנטים שלו טלוויזיה וסטנד אפ שיצחיקו, ירגשו, יחרידו ויגרמו לכם לחשוב על עצמכם ועל להקת החיות שאתם משתייכים אליה.
אחרי יותר משנה וחצי, לואי סי. קיי חוזר עם התוכנית "לואי" לעונה רביעית. בסוף העונה השלישית לקח סי. קיי הפסקה מן הסדרה, הציפיות וההצלחה. המבקרים יגידו שהוא כבר כל כך מצליח, עשיר ופופולארי שהוא יכול לעשות כל מה שהוא רק רוצה, כולל לדרוש שאת העונה יצלמו במעבורת חלל ובתוך החדר הסגלגל. זה נכון אולי, אבל נדמה שלואי סי. קיי. לא מנסה רק לעשות מה שבא לו, אלא גם מה שהוא רואה כטוב ומוסרי ונבון יותר. וכך הוא יורד מגלגל העכברים שאנחנו רצים עליו מהר מהר לפני שייגמר, מתי שרק בא לו.
העונה הרביעית חזרה כמו מוזיקת הג'ז שמלווה את התוכנית, באגביות, בלי לעשות עניין מעצמה, בלי להכריז הנני כאן! אחרי סצינת פתיחה מצוינת ומצחיקה, לואי חוזר להיות לואי. קצת מובס מהחיים, בוטה עדין נפש. ממש ברגע שנדמה שהוא נופל לאותה מלכודת שהצופים המחכים לתפוס אותו במחווה רהבתנית או בטעות, הוא מבצע עיקוף אלגנטי. בעיקר כי הוא חכם יותר מקלישאות, ויש לו רדאר בולשיט מפותח. כבר בתחילת הפרק הראשון מאוורר סי. קיי. את אחד הנושאים הכי טאבואיים בטלוויזיה האמריקאית, והאופן שבו הוא מתייחס לאוננות כמו אל כל אספקט אנושי אחר, בלי יראת קודש, אבל גם בלי דווקאיות ילדותית היא מפתח להצהרת הכוונות שלו כיוצר וכאותו פילוסוף שהוצהר כאן שהוא כזה בפיסקה הראשונה.
לואי סי. קיי. לא בא לשנות את השיטה או את האנושות. הוא מצביע על מה שיש כנתון ועל מה שנמצא כאפשרות. אין לו את היומרה וההתנשאות של סופרסטארים שמאמינים שלאמץ ילד קמבודי או לתרום עיזים לשבט אפריקאי הם מה שיוצר שינוי בעולם. קצת בגישת 12 הצעדים של נגמלים, לואי סי. קיי מקבל את מה שאין באפשרותו לשנות ומנסה למצוא את הכוח לשנות מה שכן. דרך הסדרה והסטנדאפ שלו הוא תומך הגמילה של כולנו, גמילה מהרגלים מחשבתיים רעים, מהיבריס ואגוצנטריות.