אם כבוד וזהירות הם שני אלמנטים שכמעט נעדרים לחלוטין מן המרחב הישראלי, הרי שדווקא בתיאטרון אפשר עדיין למצוא אותם בשפע. מהבחינה הזו דומה התיאטרון לאמנויות הממושמעות לבלט הקלאסי, למוזיקה הקלאסית. האירופאיות חשוקת הלסת, התיחזוק הגופני והנפשי, הטכניקה והעובדה שאין נסיון נוסף מעבר למה שקורה על הבמה כל אלו הפכו את התיאטרון, אפילו את זה הישראלי, למובלעת תרבותית אחרת. יש הרבה מאוד יופי ועדינות בכבוד ובזהירות האלו, כשהם מנווטים נכון ובמינונים בריאים. עד שהם הופכים למכשלה, וממעידים את בעל גינוני האצילות על מלמלות בגדי השרד שלו.
סיפור המעשה של "המאהב" מוכר לכם מהתיכון, אם הוכרחתם ללמוד אותו לבגרות, ואם התמזל מזלכם שלא להיחנק איתו במערכת החינוך, אולי בנסיבות חיוביות יותר. התקופה היא מלחמת יום הכיפורים, ומשפחה ישראלית אחת איבדה את המאהב שלה. הוא נעדר להם. אדם, בעל המוסך, איש עבודה הוגן והגון בדרך כלל, אישתו אסיה האינטלקטואלית הקרה והמרוחקת, בתם היחידה דאפי כולם מספרים דרך מונולוגים נפרדים את סיפור כניסתו והיעלמותו של גבריאל ארדיטי, המאהב הצרפתי היהודי המעורער בנפשו, שנכנס לחייהם, הפך אותם ונעדר עכשיו אחרי הכאוס של מלחמת הפתע. על הדמויות האלו מצטרף נעים ערבי ישראלי צעיר שהועתק בגיל בית ספר מהכפר אל העיר כדי לעבוד במוסך של אדם, וסבתא ודוצ'ה סבתו של גבריאל שמדמדמת בין חיים ומוות.
הנסיון לעבד את "המאהב" של א.ב. יהושע לבמה הוא כזה שמראש צריך להעלות חשש. הרשומון המורכב ועתיר הניואנסים של יהושע הצליח להתפספס כמעט בכל נסיון להעתיקו מן הספרות אל הקולנוע או הבמה. הבנייה האיטית של הבגידה לרבדיה הבגידה של אסיה באדם, של אדם באסיה, של דאפי בהוריה, של המדינה בתושביה, של מדינת ישראל בגבריאל ולהיפך, של נעים בערביות שלו ושל החיים בסבתא ודוצ'ה כל אלו עניין שמחלחל באיטיות, עירוי מטפטף של הכרה אל תוך הגוף הציוני. תפקידו של הזר כמערער אושיות הקיום, המאהב הממשי והמטאפורי, מכונית המוריס שבעצמה מתפקדת כדמות וכמנוע עלילתי עוד ועוד פכים ומישורים תמטיים שנוח להם בין הדפים, ופחות טוב להם באור הזרקורים.
אותם זהירות וכבוד תיאטרוניים מהפיסקה הראשונה נמצאים גם בעיבוד של שחר פנקס את הספר המונומנטלי למחזה. הכבוד ליצירה הספרותית, שניתן היה לראות גם בעיבוד "האדרת" של גוגול שעשתה לתיאטרון החאן. אותו הרצון לא לאבד אף טיפה מהתנופה הספרותית ומן המילה הכתובה, הם אלו שכפתו את היד המעבדת והגבילו את תנועותיה. "המאהב" של תיאטרון הבימה, בבימויה של שיר גולדברג, שותפתה ליצירה של פנקס היא הצגה עמוסת כוונות טובות, שעובדת כנגד עצמה. ומרוב יראת כבוד נעלמות נקודות ההשקה האפשריות והקיימות בין אז והיום, ונעדרת האפשרות למתוח קו מחבר מעל לארבעים השנים שעברו אבל עדיין נוכחות.
קאסט השחקנים המגלם את דמויותיו של יהושע, מסור ולהוט יגאל שדה מוצלח בתפקיד אדם, אסנת פישמן תפורה למידותיה של אסיה, דבורה קידר נהדרת בתפקיד הסבתא, רן דנקר מלא חן ופגיעות בתפקיד גבריאל השברירי והתלוש, וגם שפי מרציאנו והילה שלו חמודים כנעים, ודאפי בהתאמה. אבל המחזה מדלג באכזריות על ההתפתחות הרגשית של הדמויות והקהל כאילו נדרש להשלים את המרחקים בעצמו. הופ מגיע הזר אל הבית, הופ! הוא ואסיה מאוהבים, והנה - הוא נזרק למלחמה, וכן הלאה. הקפיצות, שלא מוצגות כבחירה אלא כאילוץ לבלוע את כל הרומן במלואו, מנכרות את הצופה גם כשהוא מגיע מחומם מהבית, מתמסר ונכון להתרגש. כך "המאהב" לא מצליח לעשות אהבה עם הקהל שלו, למרות הבימוי הרגיש והשחקנים הנכונים.