"שכנים" הוא סרט כל כך וולגרי, כל כך נמוך וכל כך מצחיק שאם אתה רק מנסה לדבר עליו ברצינות אתה עלול להישמע כמו איזה חתיאר ממושקף שלא הבין את הקטע. אתה ברצינות הולך לדבר על הרלוונטיות לחיים של סרט שכולל קרב דילדואים? לכו תצחקו עם החבר'ה ועזבו אתכם מבלבולי מוח. הסרט הזה ממש, אבל ממש מצחיק, יאללה ביי.
אבל הוא לא רק זה. באמת. כמה ש"שכנים" מנסה לשכנע אתכם שהוא כאן רק בשביל הדאחקות, איפשהו מתחת לבדיחות מתחמקות לה איזו אמת קטנה או שתיים, שלוש אפילו. ולפני שאתה יודע מה עבר עליך אתה מגלה שזה בעצם אחד הסרטים הכי נוגעים ורלוונטיים לחיים שראית כבר הרבה זמן.
הרעיון פשוט: בשכונה ממוצעת עומדים שני בתים. זוג צעיר בורגני-לייט עם תינוקת מגלה שהדיירים החדשים בבית השכן הם חברי אחוות סטודנטים ישר מקומדיות הקולג' הפרועות ביותר, עם כל מה שזה אומר מסיבות עד אור הבוקר, חומרים משכרים מכל הסוגים, ריכוז הורמונים מסוכן והרבה הרבה רעש. אז ההורים המהוגנים מבקשים מהצעירים המופרעים, ככה בנימוס, להנמיך. והצעירים הפרועים מבקשים מהזוג, ככה בנועם, ללכת לחפש מי ינענע אותם, וכך מתחילה מלחמה שהולכת ומסלימה. זאת היתה יכולה להיות קומדיה אופיינית עם בן סטילר בתור הבוק המבוגר, נגיד אבל הסימן הראשון לכך שזה לא המצב הוא סת' רוגן. זה שסת' רוגן משתתף בסרט עם הרבה סמים ובדיחות גסות, זה לא בדיוק מפתיע; החלק המפתיע הוא שרוגן מייצג את הצד של הבורגנים המהוגנים. והיפה הוא שגם הוא עצמו לא יודע איך לעזאזל הוא הגיע לשם.
פני הדור כפני הרוגן. טוב, פלח מסוים של הדור, דור שטותניק ובטלן שמתעניין בעיקר בגראס ובפורנו. רוגן גילם את ה"ברו" הידידותי בכמה וכמה סרטים, שאחד העיקריים שבהם היה "Knocked Up" (זה שקיבל בארץ את שם הבכיה לדורות "הדייט שתקע אותי"). שם, הסטלן הסדרתי הזה נאלץ להתמודד עם העובדה שהוא עומד להיות אבא, ועם הרעיון המשונה של זוגיות. אחרי הסרט המצליח ההוא, ג'אד אפטאו, המנהיג העשוי ללא חת של החבורה ששלטה בקומדיה האמריקנית לפני כמה שנים, החליט שהדרך הנכונה להמשיך היא לעשות את "הכל יחסים" סרט על בעיותיהם של עשירים יבבניים בני ארבעים שמתים מפחד מהמחשבה שהם עלולים לאבד את האייפד השלישי שלהם. זה היה סרט מדכא ומעצבן. בינתיים, מתברר שכמה מבני החבורה הקבועה של אפטאו המשיכו בלעדיו, ויצרו את "שכנים" שצריך להיחשב, לפחות ברוחו, להמשך האמיתי של "Knocked Up". נכון שסיפור הרקע והשמות שונים, ולרוגן יש בסרט בת זוג אחרת (רוז ביירן המצוינת), אבל הסרט ממשיך מאותה הנקודה שבה "Knocked Up" הפסיק. אחרי שהתמודד עם זוגיות ועם לידה, עכשיו רוגן צריך להתמודד עם אחת התוצאות הקשות ביותר של לידה: תינוק, והאחריות שמגיעה איתו. במשוואה, צעירים מגניבים מול מבוגרים מרובעים, הוא מגלה לחרדתו שהוא נמצא בצד שמבקש שקט בין שתיים לארבע ולא לדרוך על הדשא.
קומדיות על הורות יש הרבה (אם כי הסרט הזה בהחלט מציג כמה מהרגעים הכי מביכים והכי לא-מדברים-על-זה של הורות לילד קטן, ועושה את זה באופן מזעזע מצחוק), אבל הקושי האמיתי של הדמויות של רוגן וביירן כאן הוא ההתמודדות עם העובדה שהם נאלצים להיות מבוגרים. רק בגלל שיש לנו ילדה זה לא אומר שהחיים שלנו נגמרו, הם אומרים לעצמם שוב ושוב. אנחנו עדיין מגניבים, אנחנו עדיין יכולים לעשות סקס ולצאת למסיבות ולעשן ולשתות באחריות. אבל להגיד זה קל, לעשות את זה באמת זה קשה.
היריבים, ילדי הקולג' הצעירים והפרועים, מונהגים על ידי זאק אפרון המושלם. בלי ציניות. אפרון לא רק הפך כשלא הסתכלתם מילדון דיסני לפסל שעצם קיומו פוגע בדימוי העצמי של כל גבר שנמצא בסביבתו, הוא מבצע מושלם את תפקיד נער הקולג' שלוקח את המסיבות וההתפרעות ברצינות של משימה מקודשת. רוב הזמן הוא כמו רוב הסרט שם רק כדי להיות מגוחך, אבל מדי פעם הסרט מפיל פתאום איזה דיאלוג שמעניק לכל הדמויות, אפילו אפרון, אנושיות בלתי מצויה. בטווח של דקות בודדות מאנשים שעפים על התקרה ובדיחות על בולבולים.
וחוץ מזה, זה סרט נורא מצחיק.
מה אתם חשבתם על "שכנים"? ספרו לנו בפייסבוק