האני האחר ואני: המוזיקאי אריאל הורוביץ במאמר אורח על פעילותו עם עמותת אנוש

לפני כשש שנים הציעו לי להופיע בפסטיבל בירושלים שנקרא ?קולה של המילה?. היתה רק בעיה אחת: נושא הפסטיבל היה ?פסיכיאטריה ותרופות? ולי לא היתה שום נגיעה לנושא. הצעתי למאיה בראונשטיין, המנהלת האישית שלי, שננסה למצוא קבוצה של אנשים שמכירים את העולם הזה מבפנים ואני אעביר להם סדנה על כתיבת שירים ואלחין את השירים שהם יכתבו. אם ייצא מזה משהו ראוי יהיה לנו מופע ואם לא, אז ניסינו.

מאיה חיברה אותי עם עמותת ?אנוש? שמשקמת פגועי נפש אחרי אשפוז. הגעתי לפגישה הראשונה, חמוש בגיטרה קלאסית, בלי לדעת בכלל למה לצפות. זה היה בבית אנוש ברמת השרון. לחדר לא גדול נדחסו כשלושים חבר?ה והמסע המשותף שלנו, שנמשך עד היום, עבר גלגולים רבים והגיע אפילו עד אוטרכט שבהולנד, החל.

כמה רגעים זכורים לי במיוחד מהמפגש הראשון הזה. אבל בעיקר זכור לי המפגש עם צחי, בחור שנראה לי מוכר כל הזמן ולא הבנתי מאיפה, ובהפסקה הוא הזכיר לי שהיה סניטר בבית החולים בו אושפז אבי ז?ל. המפגש הבלתי צפוי עם צחי סידר לי את הראש, פגועי הנפש הם אנשים שנתונים במאבק מתמיד וקשה עם השד שבתוכם, אבל כאשר הם מנצחים ומשתלבים בקהילה - אתה יכול אפילו למצוא את עצמך זקוק להם ולא להיפך. למדתי דרכו לכבד ולא לרחם.

אחרי שהופעתי עם החומרים שיצרנו יחד מתמודדי אנוש ואני (בעמותה קוראים לפגועי הנפש ?מתמודדים?) וראיתי את ההתרגשות העצומה של הכותבים, כשהשירים המולחנים שלהם פוגשים קהל (התרגשות שהדביקה גם אותי) החלטתי שמוכרח להיות המשך לחיבור הזה של זווית ההסתכלות המיוחדת של אנשי אנוש , אבל ברור שלבד לא אוכל לעשות את זה כל שנה. מכאן נולד הרעיון לפנות לרימון, בית הספר למוזיקה שאני מלמד בו כתיבת והלחנת שירים, ולקוות שאנשי רימון ידלקו על הרעיון וירימו את הכפפה.

התקווה לא נכזבה. רימון הוא הכלאה מרתקת ומגניבה בין מוסד אקדמי לקיבוץ בימיו הטובים. אתה צריך להדליק את החבר?ה באסיפה וככל שהרעיון שלך מופרך וקשה יותר לביצוע ככה סיכוייך טובים יותר שאנשים כמו יהודה עדר, הארי ליפשיץ ועמיקם קימלמן ידלקו עליו ויעזרו לך לגרום לו לקרות. אחרי שלב ביורוקרטי קצרצר, מצאתי את עצמי מנגן בס פעם בשבוע עם חבורת סטודנטים מוכשרים ורעבים שנבחרו בקפידה ל?אני האחר 1? ושהקדישו את כל כשרונם כדי להלחין את המילים של צחי וחבריו, שמבחינתם המשיכו להלהיב את הדמיון עם שורות כמו ?מה עשה היופי עבור העולם?? - של רונן בלומברג,
שהלחינה אלה רונן.

העבודה התקדמה, המופע הפך למעין אופרת רוק, קבוצת הסטודנטים הפכה ללהקה לכל דבר ומה שהכי חשוב, הכותבים - אנשי אנוש, היו חלק מהחזרות והחיבוקים והמילים הנרגשות שקיבלו מהם המלחינים בכל פעם שהשמענו להם שיר חדש שהם כתבו היו חוויה בלתי נשכחת. היה צורך למצוא למופע בית מכובד בחוץ. כאן נכנסה לתמונה אישה שאני מאוד אוהב: איסי וינטר ממרכז ענב. היא נדלקה על הרעיון ואנחנו זכינו באפשרות להעלות את המילים של אנשי אנוש לגג של גן העיר: לתת להן את הבמה הכי מכובדת שיש. התוצאה היתה מחשמלת.

יום אחד התקשרו אלי מעמותת אנוש וסיפרו לי שהפרויקט זכה בפרס ?פרויקט השיקום הטוב באירופה לשנת 2013?. נסעתי להציג את הפרויקט ולקבל את הפרס בשם רימון ואנוש ושם מול נציגי בריאות הנפש של כל מדינות אירופה, הבנתי כמה החיבור שלנו כאן בין רימון ואנוש הוא מיוחד ופורץ מסגרות.

אבל החשוב ביותר בעיניי מכל המסע הזה היא העובדה שסטודנטים שלקחו בו חלק לאורך השנים, כאשר הם שומעים שאחת מכותבי השירים שלנו שוב מאושפזת, הם לוקחים גיטרה קלאסית ונוסעים לנגן לה את שיריה המולחנים ליד מיטתה בשלוותה.

אריאל הורוביץ הוא מורה בכיר בבית הספר רימון והמנהל מוזיקלי של פרויקט "האני האחר"

"האני האחר" הוא פרויקט מיוחד של בית הספר למוזיקה רימון, המכללה הישראלית לאנימציה, ועמותת אנוש, המשקמת נפגעי נפש. הפרויקט מתקיים בשיתוף עיריית ת"א זו השנה החמישית.

במסגרת הפרויקט הלחינו סטודנטים מצטיינים של בית הספר רימון טקסטים שכתבו פגועי הנפש. סטודנטים נבחרים של המכללה הישראלית לאנימציה יצרו יצירות ויזואליות בהשראת השירים. התערוכה תוצג במשך כל חודש מאי במכללה הישראלית לאנימציה, הארבעה 4 ת"א.