לאורך השנים, פסטיבל קאן כבר הציג בערב הפתיחה שלו לא מעט להיטים מופתיים אך גם כמה וכמה כישלונות מוחלטים. "גרייס ממונקו", שהוציא אותו לדרך אמש (רביעי), משתייך ללא ספק לקטגוריה השנייה, ואף הוכתר כאחד הספתחים הגרועים בתולדות האירוע. שתי הקרנות העיתונאים של הדרמה המדוברת, לפני הפרמיירה החגיגית שלה בערב, הסתיימו בשריקות בוז, והביקורות שהתפרסמו לאחר מכן ברחבי העולם לא חסכו במילים כדי להתנגח בה. אמנם פה ושם צצו מי שהגנו עליה בחירוף נפש, אבל רוב המבקרים הכתירו אותה כ"פיסת אשפה".
האם החריפות הזו נובעת מן הצורך של התקשורת ליצור מהומה כבר בערב הראשון של הפסטיבל? אולי גם בגלל זה, אבל האמת היא שאף מחוץ להקשר של קאן ואיך שלא מסתכלים על זה, "גרייס ממונקו" הוא אכן סרט מגוחך. הבמאי אוליבייה דהאן הצליח בעבר כשהציג את סיפור חייה של אדית פיאף ב"החיים בוורוד", אבל בבואו לתאר את קורותיה של הכוכבת ההוליוודית שהפכה לנסיכה, נפל כמעט בכל הפחים האפשריים שטמונים בז'אנר הביוגרפי.
אז אמנם התלבושות יפות והופעתה בתפקיד הראשי של ניקול קידמן מלאת מחויבות, אבל בכך פחות או יותר תמות המעלות של "גרייס ממונקו". באשר לחסרונות ובכן, יש הרבה על מה לדבר, ועדיף אולי לעשות זאת בהרחבה כשהסרט יעלה לארץ בסוף החודש הקרוב. עד אז, אפשר רק לומר בקצרה כי מלכתחילה, התסריט שלו תמוה רובו מתמקד בתפקיד שמילאה קלי בהרגעת המתיחות הכלכלית-הפוליטית בין מונקו לצרפת בתחילת שנות השישים, ולא ברור למה בדיוק חשבו המפיקים והיוצרים כי מישהו יתעניין בפיסת ההיסטוריה האזוטרית הזו.
תמוה גם ש"גרייס ממונקו" משתמש באותו קוריוז היסטורי נשכח כדי להגן בחירוף נפש על מדיניות המיסוי של הנסיכות הנהנתנית, שידועה בעיקר כעיר מקלט לעשירי העולם שמבקשים לחמוק מתשלומי מיסים במדינתם. אך האמת היא, שאין טעם לדבר על המסר המתריס של הסרט. העשייה שלו הרי כה נלעגת, עד שהדבר ממילא מייתר כל ניסיון לדון בו ברצינות.
מן המבטאים המגוחכים ועד התצוגות המתאמצות יתר על המידה של שחקני המשנה; משורות הדיאלוג שאין שום סיכוי שאיזשהו אדם אמיתי באמת אי פעם אמר אותם, ועד הנגיעות המוזיקליות הבומבסטיות ושאר הטאצ'ים האמנותיים שמתגלים כפילים בחנות חרסינה. הכל ב"גרייס ממונקו" מכשיר אותו להיות קלאסיקה של קאמפ וטראש. בעתיד, אין ספק, הוא יהפוך לפולחן אך לא מהסיבות שהבמאי ככל הנראה התכוון להן.
כל זה לא הפריע כמובן לקידמן לצעוד בגאווה על השטיח האדום ולזרוח גם במסיבת העיתונאים של הסרט. השחקנית התבטאה בפתיחות ובכנות, שעוררו אמפטיה וגרמו לנקיפות מצפון בקרב מי שחפצו להמשיך וללעוג לתוצר הכושל שלה. בין השאר, היא נשאלה על העובדה שמשפחתה של קלי המנוחה זועמת על הדרמה הביוגרפית, רואה בה כמניפולציה שקרית ואינטרסנטית ומסרבת לצפות בה. הכוכבת לא התחמקה מהנושא הרגיש, וענתה "חבל לי שזה ככה. אם בני המשפחה אי פעם יצפו בסרט, הם ייווכחו שכל מה שעשיתי כאן, בא מאהבה".
קידמן גם נשאלה אם היתה מסוגלת ללכת בדרכה של קלי וכמוה, לפרוש מעולם המשחק לטובת האהבה. "בהחלט כן. לא הייתי חושבת על כך פעמיים", ענתה. "בלי אהבה, החיים ריקים, ואני אומרת את זה מניסיון. אחרי שזכיתי באוסקר על 'השעות' חזרתי הביתה ולא חיכתה לי שם שום אהבה, וזה היה הרגע הכי בודד בחיי".
ברגע שאיזכרה קידמן את האוסקר שלה, מיד נדדו המחשבות לחדשה הקולנועית המרכזית והעצובה של היום, אולי של התקופה האחרונה בכלל: הידיעה על התאבדותו של הבמאי מאליק בנג'לול, שזכה בפסלון המוזהב על סרטו התיעודי "מחפשים את שוגרמן" לפני שנה בלבד, ואמש הלך לעולמו והוא בן 36. כשדבר כזה קורה, הוא מן הסתם שם בפרופורציות את כל הדברים האחרים, ופתאום רמתו האמנותית הקלוקלת של סרט הפתיחה בפסטיבל קאן נראית שולית למדי. ובכל מקרה, עלתה המחשבה, מה זה בעצם משנה אם "גרייס ממונקו" הצליח להצדיק את המשבצת היוקרתית שלו בריביירה או לא? מה כבר שווה הצלחה בעולם הקולנוע, מי צריך פרסים ולמה מועיל האוסקר, אם יוצרים מבטיחים בסדר הגודל של מאליק בנג'לול מתאבדים שנה לאחר רגע התהילה הגדול בחייהם המקצועיים?
יחד עם המחשבות המלנכוליות הללו, החלו גם עננים אפורים לכסות את שמי הריביירה, וגשם שטף את רחובותיה. מחר מזג האוויר אמור להתבהר שוב, ואולי גם מצב הרוח ישתפר הודות לבכורות של כמה סרטים מסקרנים, ובהם "מר טרנר" של מייק לי ו"הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה, הראשון מבין שבעת התוצרים הכחולים-לבנים שמשתתפים במסגרות הרשמיות של הפסטיבל. בהנהלה האמנותית של האירוע, וגם בתקשורת הקולנוע העולמית, משוכנעים כי הדרמה הישראלית תעשה רעש ובניגוד ל"גרייס ממונקו", זה אמור להיות רעש מהסוג הטוב והנכון.