פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל קאן 2014: האם "הרחק מהיעדרו" הוא הסרט הישראלי המטריד אי פעם?

      קרן ידעיה גרמה לצופים לכסות את העיניים, דרמה על האיסלם הקיצוני גרמה לבמאי שלה לבכות, מייק לי גרם למבקרים לצעוק בראבו אבל את ההצגה גנבה ריהאנה

      פסטיבל קאן 2014: האם "הרחק מהיעדרו" הוא הסרט הישראלי המטריד אי פעם?

      "הרחק מהיעדרו" / קרן ידעיה (מתחרה במסגרת מבט מסוים)

      מה קורה קאן? סרטה השלישי של היוצרת הישראלית החביבה על הריביירה, לאחר "אור" ו"כלת הים" שגם כן הוקרנו בקאן. הפעם, ידעיה פורשת בפנינו את מערכת היחסים עמוסת האלימות, המניפולציות והפרעות האכילה בין גבר לאשה שהיא לא רק זוגתו/מאהבתו/יזיזתו, אלא למרבה הזוועה, גם בתו.

      איך היה: ידעיה הבטיחה מראש שעבודתה החדשה תהיה כה קשה לעיכול, עד שתגרום ל"אור" המחוספס כשלעצמו להיראות כמו קומדיה. ואכן, היא לא התלוצצה: גם יחסית לסטנדרטים הגבוהים של עולם דרמות האיכות, "הרחק מהיעדרו" הוא אכן סרט מטריד להחריד, וקשה לחזות בו בלי לכסות את העיניים. הוא מבסס את מעמדה של הבמאית כאחת היוצרות האמיצות בנמצא, ויחד עם "שש פעמים" ותוצרים כחולים-לבנים אחרים מהעת האחרונה, מחזק את הסטטוס של ישראל כאחת המדינות שעושות כרגע את הקולנוע הכי מעורער ומערער בעולם.

      אי אפשר שלא להעריך את ידעיה על אומץ הלב וחוסר הפשרות. חובה גם להצדיע לצחי גראד, שבתפקידו הראשי משכלל יותר מתמיד את יכולתו לעצב את הגבר הישראלי במלוא חספוסו וכיעורו. עם זאת, "הרחק מהיעדרו" מתקשה לשאת את היותו סרט באורך מלא – בעלילתו, המבוססת על כתביה של שז, אין בסופו של דבר די בשר בשביל להחזיק תשעים דקות. נוסף לכך, הוא מתקשה גם למצוא תוחלת לכל מה שהצופה בו נאלץ לעבור, ובסופו של דבר נדמה שאין בו ממש פואנטה ולא היה לא משהו חד ודחוף להגיד. אך אלה רשמים בתום ההלם של הצפייה הראשונה, וייתכן כי מבט נוסף ביצירה הזו יאפשר ניתוח אחר שלה.

      הרגע הבלתי נשכח: כפי שצייץ עמית יהודי-קנדי, בין שלל הסצינות המאתגרות בולטת ארוחת סדר בכיכובן של האב, בתו וחברתו החדשה, שהיא אולי הייצוג הגרוטסקי ביותר בתולדות המסך הגדול לחגיגת הפסח. בקיצור, אם חשבתם שהמשפחה שלכם משונה, עוד לא ראיתם כלום.

      הרחק מהיעדרו (יח"צ)
      והערב בתפריט ארוחת הסדר: גילוי עריות והפרעות אכילה. מתוך "הרחק מהיעדרו" (צילום: יח"צ)

      מסביב להקרנה: ידעיה זכתה לכבוד גדול: וראיטי, מעיתוני הקולנוע החשוב בעולם, הקדיש לה עמוד שלם במיקום אסטרטגי במהדורה היומית המיוחדת שלו לפסטיבל. הבמאית הרהוטה והכנה ניצלה את הכבוד הזה כדי לספק כמה אמירות מעניינות, ובהן "אני לא מפרידה בין קולנוע לאמנות. אני בוכה כל הזמן בגלל כמה שהעולם אכזרי. זו החלטה מודעת – יכולתי לנהל חיים נחמדים עם בעלי והילדים המקסימים שלנו ופשוט לשכוח מכל דבר אחר, אבל אני לא רוצה לעשות זאת".

      כנהוג בימינו, ידעיה גם נשאלה על אי-השיוויון המגדרי בעולם הקולנוע, והצהירה "היום קל יותר לנשים לביים, אבל עדיין לא קל מספיק. קשה לי למצוא את עצמי בהרבה סרטים של יוצרים גברים, אני רוצה לראות על המסך יותר דמויות נשיות, כדי שיהיה לי עם מה להזדהות".

      מה יקרה מקאן והלאה? ידעיה ומפיקיה ידעו כי הסרט עשוי לעורר הלם בצופים, אבל ספק אם שיערו שממש יהיה צריך לגרד אותם מהרצפה לאחר ההקרנה. לאור הפרצופים של הקהל עם עליית הכותרות ובעיקר לאור התגובות שלהם בטוויטר ובפרסומים השונים בתקשורת העולמית, "הרחק מהיעדרו" בנה לעצמו שם של פצצה קולנועית – אמנם התפרסמו עליו בשעות האחרונות גם לא מעט ביקורות קטלניות במיוחד, אבל אפילו הן מעוררות עניין סביבו. הרי אם כל כך מזהירים את הקהל מלראות משהו, איך הוא יתאפק מלהתמרד ולעשות את זה?

      מניסיון העבר, זה אומר שיש ל"הרחק מהיעדרו" סיכוי לא רע לזכות בפרס כלשהו בקאן, שכן חברי השופטים נוהגים להעריך תעוזה אמנותית. לאחר מכן, הסרט בהחלט יכול להפוך לתפוח אדמה לוהט בשלל אירועים קולנועיים אחרים. עם זאת, פוטנציאל מסחרי גדול כמובן שאין פה, אבל מלכתחילה לא נראה שידעיה כיוונה להתחרות כאן ב"גודזילה".

      קרן ידעיה בפסטיבל קאן (GettyImages)
      "אני בוכה כל הזמן". קרן ידעיה, אמש בקאן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      "טימבוקטו" (מתחרה במסגרת התחרות הרשמית)

      מה קורה קאן? ומן הצרות של היהודים, לאלה של בני דודינו המוסלמים – סרטו של עבדרחמן סיסאקו, שנולד במאוריטניה וגדל במאלי, מתאר מה קרה בצפון המדינה לאחר השתלטות הפנאטים הדתיים עליה.

      איך היה? הסרט של סיסאקו בולט בשלושה מישורים. מבחינה פוליטית, יש בו ביקורת נוקבת וחסרת מורא על האיסלם הקיצוני. מבחינה תסריטאית, הוא מצליח לעשות זאת דרך פסיפס אנושי, מלא צבע, חמלה ולעתים גם הומור שחור. מבחינה קולנועית, כל זה נעשה דרך צילום פיוטי ויפה, שהופך את "טימבוקטו" למלאכת אמנות מרשימה, גם בלי קשר לקונטקסט. עם זאת, הדרמה גם סובלת לעתים מהתפייטות ומסמליות יתר, מעודף עלילות משנה מבלבלות ומכמה מהלכים סיפוריים סתומים למדי.

      הרגע הבלתי נשכח: המצמרר ביותר – סצנה גרפית וארוכה למדי של הוצאה להורג בסקילה. המרגש ביותר – סצנה שבה אשה אומללה שנידונה למכות שוט משכילה לעשות מוזיקה מן הכאב שלה, ולהפוך את צרחותיה לשיר קינה.

      מסביב להקרנה: בין כל היאכטות, היהלומים, הבוטוקס והכוכבים ההוליוודיים, הזכיר סיסאקו לנוכחים בריביירה שהעולם קצת יותר עגום מכפי שנראה לפעמים בקאן. במסיבת העיתונאים הרשמית של הסרט, הבמאי פרץ בבכי בעת שנשאל על המתרחש במאלי, והתרעם על האדישות העולמית לזוועות בה. היוצר גם סיפר כי תיכנן לצלם את "טימבוקטו" בזירת ההתרחשות, אך לאור המצב במדינה נאלץ להעתיק את הצילומים למאוריטניה. לסיכום, הקולנוען סירב לקבל את המחמאה של מי שביקשו להגדיר אותו כ"אמיץ" ותחת זאת הכריז כי – "האמיצים האמיתיים זה האנשים שחיים במאלי".

      מה יקרה מקאן והלאה: מבחינת סגנון העשייה שלו, "טימבוקטו" הוא מאותם סרטים שבדרך כלל נותרים נחלתם של שוחרי הקולנוע המושבעים בלבד. אך המטען הפוליטי והאקטואלי של הדרמה עשוי לאפשר לה להגיע לקהל מעט רחב יותר, גם אם עדיין במסגרת פסטיבלית, ואפשר לקוות שנראה אותו גם בישראל.

      טימבוקטו (יח"צ)
      די לאדישות העולמית. מתוך "טימבוקטו" (צילום: יח"צ)

      "מר טרנר" (מתחרה במסגרת התחרות הרשמית)

      מה קורה קאן?: סרטו החדש של הבריטי מייק לי, מי שזכה בעבר בפסטיבל עם "סודות ושקרים", עוסק בחייו יוצאי הדופן של בן עמו, הצייר וויליאם טרנר (1775- 1851).

      איך היה: כמצופה מבמאי ייחודי בסדר הגודל של לי, "מר טרנר" הוא לא ביוגרפיה קולנועית שגרתית. מי שחרד משחזור של "גרייס ממונקו", נרגע כבר בשניות הראשונות, בהן התגלה כי הסרט לא מבקש לדלג בחופזה בין תחנות שונות בחייו של הצייר כדי לסמן עליו וי, אלא מנסה לעמוד במשימה יומרנית יותר: ללכוד את המהות יוצאת הדופן של האמן, ושל התקופה שבה הוא פעל.

      לי מצליח בכך, הודות לעומק ואורך הרוח של עבודת התסריט והבימוי, לדיוק של השחזור התקופתי ולתצוגה הפנומנלית של טימותי ספאל בתפקיד הראשי. עם זאת, דרושה צפייה נוספת בסרט העמוס והארוך (כשעתיים ורבע) כדי להעריך כהלכה את האמירות שיש בו על הקשר בין האמנות, החיים והמוות.

      הרגע הבלתי נשכח: כל אחת מן הפעמים שבהן טרנר בגילומו של ספאל מתבטא בצורה הייחודית לו – מעין נהימה משונה הבוקעת מן המעמקים של גרונו וכנראה גם של לבו ונשמתו.

      מסביב להקרנה: בניגוד למנהגו הריאליסטי והעכשווי, לי בחר לעבוד כאן במחוזות ז'אנר הביוגרפיה ההיסטורית, משהו שלא עשה מאז "טופסי-טרבי" (1999). אך מתברר כי השינוי בתכנים לא הביא לשינוי בגישה, ובמסיבת העיתונאים לאחר ההקרנה סיפר הבמאי כי גם הפעם, עבד בשיטה הקבועה שלו – המבוססת על אלתורים של השחקנים, בלי להיעזר בתסריט כתוב מראש. "אפשר לעשות כמה תחקיר שרוצים", אמר, "ועדיין זה לא אומר שהדברים יקרו מול המצלמה. אז כרגיל, בראנו את הדמויות תוך כדי עבודה, והן קרמו בשר ודם בזמן אמת". בצדו ישב ספאל בריא הגוף, שבידח את הקהל בשעה שענה על התהיה כיצד התחבר לדמותו של טרנר בהכרזה "פשוט מאוד: שנינו שמנגוצים".

      מה יקרה מקאן והלאה: התקשורת העולמית מיהרה להכריז כי "מר טרנר" הוא יצירת המופת הגדולה הראשונה במהדורה זו של הפסטיבל והסרט הכי טוב בקריירה של לי. לאור התגובות הנלהבות, אפשר להאמין כי הבמאי ממצב את עצמו כאחד הפייבוריטים לזכות השנה באירוע, וגם ספאל מסתמן כמועמד מוביל לפרס השחקן. מעבר לזה, ברור כי הדרמה לא תשבור קופות, אבל היא בהחלט תמצא לעצמה את הקהל שלה, ועוד תככב בהרבה טקסי פרסים אחרים השנה, אולי אפילו באוסקר.

      מר טרנר (יח"צ)
      "עבדנו בלי תסריט". מתוך "מר טרנר" (צילום: יח"צ)

      "חבורת בנות" (סרט הפתיחה של מסגרת "השבועיים של הבמאים")

      מה קורה כאן? סיפורה של נערה שחורת עור וענייה מפרברי פריז, שהצטרפותה לכנופיית בנות מאפשרת לה לגלות עצמאות לראשונה בחייה, אך בסופו של דבר גם מכניסה אותה לסחרור חסר מוצא.

      איך היה: בסרטה השלישי לאחר "חבצלות מים" ו"טוםבוי", היוצרת הצרפתית סלין סיאמה שוב מוכיחה איזה קול קולנועי צלול ובטוח יש לה. מרתק לראות איך היא לוקחת משהו שנראה כמו סרט על גזע והופכת אותו לסרט על מגדר, שאומר כי עוד לפני שהכושי הוא האשה של העולם, האשה היא עדיין הכושי של העולם. מפעים גם להבחין כיצד היא לוקחת חומרים אותנטיים ומחוספסים שלכאורה יש לטפל בהם באופן ריאליסטי, אך עושה זאת דווקא בסגנון אופראי. ההתנגשות הזו, בין הבימוי המלוטש כיהלום לתסריט הנוקשה כאבן, יוצר אירוניה ועוצמה מפתיעה. נוסף לכך, בולטת התצוגה של קרידג'ה טורה, בת 18, בתפקיד הראשי, והיא יורשת את המשבצת של אדל אקסרקופולוס מ"כחול הוא הצבע החם ביותר" כתגלית החמה של הקולנוע הצרפתי.

      אך למרות כל ההתלהבות, יש לסייג ולציין כי בסרט צצים הרבה מהלכי עלילה צפויים ובנאליים למדי, והתוצאה כולה מדיפה לעתים ריח פטרוני ודידקטי.

      הרגע הבלתי נשכח: הסצנה בה רוקדות הגיבורות שוחרות החופש וההעצמה לצלילי "Diamonds" של ריהאנה, ממצות את כל הכוח המובנה שיש בו ומעניקות לו משמעות נוספת. זה השימוש הכי טוב שנעשה עד כה בשיר הזה, ונכון לכרגע, הרגע הכי מרגש שהיה השנה בפסטיבל קאן.

      מסביב להקרנה: מי שיצא מההקרנה לא היה יכול להפסיק לזמזם את הלהיט של ריהאנה, והבמאית וכוכבותיה מן הסתם אינן יוצאות דופן. במסיבה לאחר הפרמיירה, הן בחרו כמובן לחגוג דרך שחזור סצינת הריקוד מהסרט. "Diamonds" הולך ומסתמן כהמנון של קאן 2014.

      מקאן והלאה: עד כה, התקשורת הצרפתית יוצאת מגדרה בקשר לסרט. השילוב בין תכניו החברתיים ואיכותו האמנותית צפויים להפוך אותו לתופעה תרבותית במדינה. הוא כבר עושה כותרות בעיתונים, וזו רק ההתחלה. באשר להצלחתו בשאר העולם – זו כבר שאלה מורכבת יותר, וצריך לקוות כי מפיצים ומנהלי פסטיבלים לא יפסלו אותו בשל היותו "צרפתי מדי", "מסוגנן מדי" או "חברתי מדי". יהיה עצוב אם נגלה שבשביל למכור דרמה צרפתית על נערות חובה שהן יהיו לבנות וערומות.

      בנד דה פי (יח"צ)
      נוצצות כיהלומים בשמים. מתוך "חבורת בנות" (צילום: יח"צ)

      מסביב לפסטיבל:

      בנוסף להקרנות הבכורה של הסרטים שכבר נעשו, קאן משמש גם זירה למשא ומתן וחתימה על פרויקטים עתידיים, ובין השאר נודע אמש על אחד מסקרן במיוחד: מישל הזנוויציוס, הבמאי זוכה האוסקר של "הארטיסט", יביים לראשונה בשפה האנגלית, ויעשה זאת בקומדיה בכיכובו של זאק גליפיאנקיס, שהקשת המגוונת של הבעות פניו הליצניות אמורה להלום את סגנונו של היוצר.

      במאי זוכה אוסקר שכבר לא יעשה סרטים, למרבה הצער, הוא מאליק בנג'לול, השוודי שקטף את הפסלון על "מחפשים את שוגרמן" והתאבד לפני יומיים בגיל 36 בלבד. מותו בטרם עת המשיך להעסיק את הנוכחים בריביירה, ולפי פרסום בניו יורק מגזין, אחד מהם הצליח לשפוך מעט אור על נסיבות המוות. המפיץ האמריקאי טום ברנרד, שטיפל בלהיט הדוקו, הסביר במהלך ארוחה בריביירה כי "בנג'לול חיפש עוד סיפור לספר, ולא הצליח למצוא. התהילה הרגה אותו. עם 'שוגרמן', הכל הלך לו טוב, הכל הלך לו בקלות, וכשזה נגמר, הוא לא הבין איך אפשר לגרום לזה לקרות עוד פעם. זה דיכא אותו".

      להבדיל אלפי הבדלות, דבר נוסף שהעכיר את האווירה בריביירה היה – איך אפשר אחרת בצרפת? – רצף הפגנות ושביתות של ארגוני פועלים שונים שניסו ולפעמים הצליחו לשבש את ההתנהלות התקינה באירוע. אפשר לקוות שהיום כלום לא יחרוק, שכן ערב שבת יהיה העמוס ביותר מבחינת המשלחת הישראלית, עם בכורות הסרטים החדשים של רונית אלקבץ ושירה גפן ופרמיירת הסרט התיעודי על מנחם גולן ויורם גלובוס.