פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל קאן 2014: רונית אלקבץ ומנחם גולן עוררו מהומות וסחטו מחיאות כפיים

      "גט" של שלומי ורונית אלקבץ התגלה כקלאסיקה מיידית, "בורג" של שירה גפן איכזב ומנחם גולן שוב יצא גדול מהחיים - סיכום מאורעות שישי בפסטיבל קאן

      פסטיבל קאן 2014: רונית אלקבץ ומנחם גולן עוררו מהומות וסחטו מחיאות כפיים

      "גט" (מתחרה במסגרת השבועיים של הבמאים)

      מה קורה קאן? הפרק השלישי בטרילוגיה של רונית ושלומי אלקבץ, שהתחילה ב"ולקחת לך אשה" ו"שבעה" המהוללים והמצליחים. הפעם, הסרט מתרחש כולו בכתלי בין הדין הרבני, וכפי שמרמז שמו, מתאר את המאבק המתיש של הגיבורה בניסיון להשיג גט מבעלה.

      איך היה? מותר להתלהב, לקום ולהכריז – "גט" הוא קלאסיקה מיידית של הקולנוע הישראלי, לא פחות. האחים אלקבץ יצרו כאן מעין שילוב בין "פרידה" האיראני וקומדיות בולרסק אמריקאיות, שמצליח לרגש, להצחיק ולהתסיס בעת ובעונה אחת. הם בחרו לתחום את המתרחש לזירה אחת, ולא ראו במגבלה הזו קושי אלא הזדמנות להעצים את האינטנסיביות של הסרט. הם ביכרו להשתית את הדיאלוגים לא על העברית המדוברת אלא על עברית בית המרקחת שנהוגה ככל הנראה בין קירות בית הדין, וגם זה לא כובל את ידיהם אלא רק מאפשר להם ליצור חגיגה לשונית מענגת שכבר מזמן לא נראתה על המסך.

      נוסף לעבודת הבימוי שלה, אלקבץ מספקת גם תצוגת משחק שמימית, ומצטרפים אלה ששון גבאי ומנשה נוי שמפליאים לגלם את עורכי הדין של הגיבורים. בתור העדים שטוענים בזכות ובנגד בני הזוג, מזמנים הבמאים אסופת דמויות בגילומן של שחקנים שכל אחד מהם מגיח בסרט לכמה דקות ונותן בו שואו בלתי נשכח – זאב רווח, אוולין הגואל, אלברט אילוז, רובי פורת שובל ועוד. מרגש גם לראות את אלי גורנשטיין כדיין עם קול בריטון ואת גבי עמרני כרשם בית הדין הצייתן. מזמן כבר לא ראינו את שתי האושיות המופלאות הללו בסרט משמעותי. משתלם היה לנסוע עד הריביירה כדי להמתיק את הגעגוע.

      בצד כל השבחים הללו, אולי האספקט החשוב ביותר בסרט הוא הממד האקטואלי-חברתי שלו: התיאור המפורט, המעמיק והארסי של המתרחש בבתי הדין הרבניים, הביקורת חסרת הפשרות שלו על מעמדן הנחות של הנשים בו ובישראל בכלל, הזעקה הצלולה שהוא משמיע בשמן. "גט" הוא ללא ספק יצירה שתרגיז הרבה אנשים, אבל אולי גם תניע אחרים לפעולה. יש בה אמנם כמה חסרונות, למשל אורך מופרז ונטייה למונוטוניות, אבל בסך הכל, האחים אלקבץ רשמו כאן הישג המתעלה אפילו על זה של מכבי אמש, ועוד בלי זרים בחמישייה. בראבו!

      "גט": הטריילר

      הרגע הבלתי נשכח: כל אחת מסצנות העדויות בדיונים סחטה שאגות צחוק מן הצופים, אבל על כולם התעלתה רובי פורת-שובל, שהמונולוג שלה כמעט וגרם לקהל להעיף את הגג. סביר להניח שזה מה שיחזור על עצמו בכל מקום בו יוקרן הסרט.

      מסביב להקרנה: לא זו בלבד ש"גט" סיפק חוויה קולנועית, אלא שהוא גם תרם לפסטיבל מהומה יוצאת דופן. בסיום ההקרנה החל סשן שאלות ותשובות עם היוצרים, כנהוג במסגרת "השבועיים של הבמאים". אחד מהצופים ניצל זאת כדי להתנגח ברונית אלקבץ. הוא הסביר בצרפתית כי את השנים האחרונות בילה בישראל, ולכן הוא יודע לכאורה כי כל המתואר בסרט באשר לממסד הרבני אינו אמת. הבמאית ענתה לו בתגובה שכל מה שרואים דווקא כן נכון למרבה הצער, הוא השיב שהיא שוב משקרת, ולמרות שריקות הבוז של הקהל וקריאות ה"תפסיק להציק לה, מה זה משנה, ממילא זה רק קולנוע", סירב לוותר על זכות הדיבור.

      עיקשותו של הנודניק היתה כה נחרצת, עד שבסופו של דבר למנהל הדיון לא היתה ברירה אלא לזנק מן הבמה, כדי לתלוש לו את המיקרופון מן היד, ולאחר מכן לזמן את אנשי הביטחון כדי שילוו אותו החוצה. אם אלה האמוציות שמעורר בצרפת סרט על הממסד הדתי בישראל, אפשר רק לדמיין כשיגיע לארץ.

      מה יקרה מקאן והלאה: לאחר כל המילים היפות הללו, נראה שהתשובה ברורה. מעבר לכך שהסרט בהחלט יכול לראות עצמו מועמד לפרס בפסטיבל, מסתמן שגם עתידו בהמשך מזהיר. התגובות להקרנה היו חמות בזמן אמת, וכך גם הביקורות שהתפרסמו עד כה בתקשורת הצרפתית. איכותו האמנותית של "גט", ייחודו ותכניו הנפיצים אך הנגישים אמורים להפוך אותו להצלחה מסחרית בצרפת ואולי באירופה כולה.

      יתרה מזאת, בארץ יש ל"גט" הזדמנות להיות הלהיט המקומי הגדול זה מכבר. על אף היותו סרט פסטיבלים, הוא גם קומוניקטיבי לחלוטין, שופך אור על נושא שמטריד רבים אבל בדרך כלל לא מגיע לכותרות, מוציא את המיטב משחקנים מוכרים ואהובים ומביא לידי ביטוי את הקול של מגזרים שונים במדינה. יש לו את כל הסיכויים לשחזר את ההישגים הקופתיים של "שבעה" ויותר מכך.

      גט (יח"צ)
      בראבו! מתוך "גט" (צילום: יח"צ)

      "בורג" (מתחרה במסגרת שבוע המבקרים)

      מה קורה קאן? סרטה השני של שירה גפן, שקיבלה בעבר בקאן את פרס מצלמת הזהב לעבודת ביכורים על "מדוזות". הפעם, היא עוקבת אחר גורלותיהם המצטלבים והקפקאיים של אמנית ישראלית ופועלת פלסטינית.

      איך היה? בניגוד ל"גט", שהגשים את כל הציפיות ממנו ואף התעלה עליהן, הסרט השני והמצופה של גפן מעט איכזב. הדברים הללו נאמרים לאחר יום צפייה ארוך ומתיש, ש"בורג" הגיע בסופו. אלה לא התנאים הכי אידיאליים, ולכן צריך לסייג את הביקורת ולחכות למבט נוסף.

      בינתיים, מהמבט הראשוני, אפשר לומר כי "בורג" לא מנצל את הפעלול העלילתי שעומד במרכזו, אלא מפסיד לו. סיפור על החלפת זהויות הוא בסך הכל נוסחה שחוקה למדי, ואכן הפוליטיקה של הסרט מתגלה כצפויה, בנאלית ושטחית, לפעמים אפילו ילדותית ומפונקת בצדקנות שלה ובפשטנות שלה.

      הסגנון הקולנועי עצמו אינו פשטני, אבל באופן אירוני, דווקא הניסיון של גפן להתפתח ולגוון ככל האפשר גורם לה ללכת אחורה, לרדת ברמה לעומת "מדוזות". המלאכותיות המוגזמת, הצבעוניות המתישה, ההצטעצעויות הסוריאליסטיות – כל אלה הם סממנים של קולנוע שעוד לא מצא את עצמו, והאמת היא שיותר מכל נדמה "בורג" כסרט סטודנטים משנות התשעים, שנעשה בהשראת סיפורים קצרים שינקינאים, כתבות ב"העיר" ומערכונים של "החמישיה הקאמרית".

      מסביב להקרנה: את הסרט חותם שיר של אביב גפן, אח של הבמאית, ומי שזה עשה לו חשק לשמוע עוד קצת מוזיקה עברית בריביירה קיבל את מבוקשו במסיבה על החוף מעט לאחר ההקרנה, בהשתתפות אנשי הצוות של "בורג" ושל "הגו-גו בויז", הדוקו על גלובוס וגולן. שם, בין דאפט פאנק ושאר החשודים המיידים, צץ גם "ארץ חדשה" של שלמה ארצי והזכיר לנוכחים את המחמאה החברתית. היו ימים.

      מה יקרה מקאן והלאה: בניגוד לנאמר כאן, ב"הוליווד ריפורטר" דווקא התפעלו מן הסרט, וכך עשו גם כמה עיתונאים נוספים מרחבי העולם. בארץ, בה "בורג" יוצא בקרוב להקרנות מסחריות, קשה לדמיין אותו גורף הצלחה יוצאת דופן. ברחבי תבל, בהן יהיו פחות רגישים ליומרתו הפוליטית הריקה, סיכוייו לעורר תהודה גדולים יותר.

      בורג (יח"צ)
      אולי ישתפר בצפייה נוספת. מתוך "בורג" (צילום: יח"צ)

      "הגו-גו בויז" (הוצג במסגרת "הקלאסיקות של קאן")

      מה קורה קאן? סרט תעודה על עלייתה ונפילתה של קאנון, חברת ההפקה האגדית של יורם גלובוס ומנחם גולן, שהשתלטה בשנות השמונים על שוק הסרטים סוג ב' אך גם איפשרה מרחב פעולה לבמאים בסדר הגודל של גודאר ואלטמן.

      איך היה? הבמאית הילה מדליה, המפיקים יריב הורביץ ורועי לב והעורך דניאל סיוון השכילו לקחת כאן שעות של חומרי ארכיון ושל שיחות עכשוויות עם גולן וגלובוס, ולרקוח מהן שעה וחצי קולחת, מהנה ומאירת עיניים. מובן שהסרט כיפי במיוחד כשהוא מספר על הצלחותיהם החצופות של השניים, אבל הוא מעניין גם בהמשך, כשמגיעה הנפילה. על אף שהכל כאן נעשה בשיתוף פעולה של השניים, מסמך הדוקו אינו מהסס לדבר גם על הקטסטרופות ההזויות שהיו להם, והלקחים שאפשר ללמוד מכך. אף שזה נעשה בצורה מתונה ואהודה, הדבר מוסיף לתוצאה נפח ועוקץ, והופך אותה מפולחן אישיות לסרט פולחן.

      הרגע הבלתי נשכח: קשה לבחור אחת מבין שלל האנקדוטות של גולן, אבל אם חייבים, זה יהיה הסיפור על איך מפגש מקרי עם מלצר דובר צרפתית הוביל לפריצתו של כוכב פעולה צעיר ואלמוני בשם ז'אן קלוד ואן דאם.

      מסביב להקרנה: בישראל, בשנים האחרונות, יש כאלה שנוטים לזלזל בגולן. אולי מתוך בורות מוחלטת וחוסר מודעות לתרומה שלו לקולנוע המקומי והעולמי. בקאן דווקא זוכרים אותה היטב, ופרשו בפניו אמש שטיח אדום כמו פניהם של אוהדי הפועל לאחר ששמעו על סל הניצחון של מכבי – דבר שאגב קרה רגע לפני תחילת ההקרנה, כך שזעקותיהם של כמה מן הצופים הישראלים באולם בקעו באולם בדיוק בשנייה שנכבו בו האורות.

      גולן, כמובן, נראה נרגש עד מאוד מהמעמד, בעיקר לאור העובדה שהוא מגיע לאחר שנים לא פשוטות מבחינה מקצועית ובריאותית. החגיגה ככל הנראה נתנה עוד קצת רוח גבית בכנפיו האופטימיות מלכתחילה. בראיון לוואלה! תרבות, שיפורסם במלואו מחר (ראשון), הצהיר "מה שאני הכי מצפה לו זה לא הערב הזה, אלא השנה הבאה, לכל הסרטים שאני הולך לעשות".

      מה יקרה מקאן והלאה? הסרט כבר קיבל ביקורת טובה ב"הוליווד ריפרוטר" והתחיל להשיג חוזי הפצה. גלובוס וגולן, כפי שאפשר גם ללמוד מן המתואר בו, הם שמות מוכרים בקרב שוחרי ומלומדי קולנוע. לאור זאת ובהיותו מחכים ומשעשע, די בטוח ש"הגו-גו בויז" עוד יזכה לשלל הקרנות ליליות בפסטיבלים. גם בארץ, בה השניים הם מן האושיות הקולנועיות המוכרות ביותר, לא יהיה לו קשה לזכות בחשיפה.

      הגו-גו בויז (יח"צ)
      פולחן. מתוך ה"גו-גו בויז" (צילום יח"צ)

      "Winter Sleeps" (מתחרה במסגרת התחרות הרשמית)

      מה קורה קאן? סרטו החדש של הטורקי נורי בילג'ה צ'יילן, החביב על הריביירה הודות לעבודותיו הקודמות ובראשן "היו זמנים באנטוליה" מלפני שלוש שנים, שהיה להיט גם בישראל. כאן, הוא מציג את הגרסה שלו ל"תמונות מחיי נישואין" של ברגמן, אך באזור מרוחק של טורקיה ותחת מעטה שלג.

      איך היה? כפי שיעידו מחיאות הכפיים ושריקות הבראבו בסיום ההקרנה, כמו גם הביקורות האוטומטית והמשתפכות, לצ'יילן יש מעמד של קדוש בעולם הפסטיבלים. אך למרות החסינות הזו, חובה להודות - "Winter Sleeps" הוא הסרט הכי פחות טוב שלו, וסרט לא טוב בכלל.

      אי אפשר שלא להתפעל מאורך הרוח של היצירה הזו, שחוקרת יחסים אנושיים במשך לא פחות משלוש שעות ורבע, ואי אפשר גם שלא להתפעם מצילומי הנוף שלה. אך כפי שכבר קרה להרבה במאי פסטיבלים מהוללים, גם צ'יילן נכנס כאן לסחרור, ופשוט מגיש כאן עוד (ועוד) מאותו דבר – את כל ההברקות האמנותיות כאן כבר ראינו ב"היו זמנים באנטוליה", רק שאז הן היו בסיס לסיפור הרבה יותר חזק, משכנע והדוק. כאן יש לנו עסק עם במאי שהוציא את האוטו שלו לנסיעה ארוכה ומתישה לשום מקום רק בגלל שהיה לו מספיק דלק בשביל כך.

      הרגע הבלתי נשכח: קשה לדבר על "רגעים" בסרט שבו גם סצנת העברת מלח לוקחת שעה וחצי. בין האפיזודות המתארכות הללו בולטת שיחת ה"יחסינו לאן" הארוכה בתולדות הקולנוע, שבזמן שהיא נמשכה על המסך, אלפי זוגות כבר נפרדו במציאות.

      מסביב להקרנה: אף שהיוצר אינו פוליטי במובהק והסרט לא מזכיר שום דבר מפורשות, מהדהדים בו היטב פערי המעמדות בטורקיה. גם בסשן הצילומים לפני הפרמיירה הזכירו הבמאי ואנשי צוותו כי השמש של הריביירה אינה מכסה מבחינתם על האירועים החשוכים במדינתם, והחזיקו שלטים שעליהם כתוב "סומה" כהוקרה לעיר בה התרחש השבוע אסון הכרייה.

      מה יקרה מקאן והלאה?: יש עוד המסכימים עם הביקורת השלילית שנכתבה כאן על הסרט, אבל זו דעת מיעוט שבמיעוט. כרגע הוא מסומן כפייבוריט לדקל הזהב, הפרס החשוב בפסטיבל, ובהמשך השנה בוודאי יוקרן בכל אירוע קולנועי אפשרי ברחבי העולם, כולל בחיפה/ירושלים בארץ, ויפומפם כאחת היצירות הגדולות של השנה.

      כוכבי "וינטר סליפ" בקאן (GettyImages , אנדראס רנץ)
      זוכרים את אסון המכרה. נורי בילג'ה צ'יילן וכוכביו אמש בקאן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      הנקודה הישראלית:

      בשנים עברו, לאורך כל הפסטיבל אפשר היה להיתקל בהקרנות של סרט ישראלי אחד או שניים, מקסימום שלושה. כמות הגיונית לחלוטין ביחס למדינה בגודל כזה. השנה, קיבלנו ארבעה ביומיים – השלושה שהוזכרו כאן ו"הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה שהוצג שלשום.

      זהו כמובן מספר אסטרונומי – מדינות גדולות בהרבה מישראל לא זכו להכניס השנה לקאן כל כך הרבה סרטים, בעיקר אם מתחשבים שעוד מחכים לנו שלושה, "הגננת" של נדב לפיד, "את לי לילה" של אסף קורמן ו"הביקור" של ענבר חורש. בתקשורת העולמית כמובן לא מתעלמים מתופעת הטבע הזו, וטלרמה, אחד העיתונים החשובים בצרפת, פרסם כתבה מיוחדת על ההשתלטות הכחולה-לבנה על הריביירה וסיכם אותה בהצהרה – "הנוכחות הישראלית בקאן מוכיחה כי המדינה היהודית אולי במצב רע, אבל הקולנוע שלה במצב טוב". נו, עדיף על צרפת, בה המדינה במצב רע והקולנוע במצב רע.