פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל יערות מנשה: רגעי בלבול לצד רגעי שיא

      הוא כבר לא קרוב משפחה של האינדינגב, אלא כזה שעומד בפני עצמו וראוי לכך. ולמרות ש"יערות מנשה" לא מצליח לסמן את קהל היעד שלו, הופעות מצוינות כמו של שני/אחרון/אוקטובר מפצות על הכל

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מכונת ירייה שלא זקוקה ליד אנושית. שני/אחרון/אוקטובר (צילום: ויקטור מופר)

      הרעיון של פסטיבל מוזיקה אי שם בלב יער, נפשות היפיות מנותקות המשוועות לשקע לסלולרי, שינה מיוזעת באוהל ושכבת אבק על הפנים, לא מתאים לכל אדם. זו אמת ש"יערות מנשה" ישתדל לסלק, וגם לאלו שרגילים במקסימום לקפוץ עד לבונטין 7, הוא יבשר שכאן טוב, ולכאן כדאי להיכנס ולהתכבד. וביער הזה יש הכול, לא רק למראית עין; ארבע במות מופעים, מקום מאורגן לקמפינג, דוכני אוכל שישביעו גם את הטבעוני, בגדים, ספרים, סדנאות, הצגות ילדים, אמנות ושטח עצום וירוק שיאפשר לכם לנשום עמוק. נשימה כזו שאיתה אפשר להחזיק מעמד גם ללא ניאגרה פעילה, לשלושה ימים שלמים של סרחון אינסופי, חופש ורוחניות. אך בתוך כל זה, נמצא עקב אכילס של "יערות מנשה". נכון, הוא כבר איננו קרוב משפחה רחוק של האינדינגב, אלא כזה שעומד בפני עצמו וראוי לכך. אך בניגוד לראשון והוותיק יותר, "יערות מנשה" לא מצליח לסמן את קהל היעד שלו, ומתאמץ למלא את החלל בפעילויות שהמיקס ביניהן פשוט לא עובד. סליחה על האבסטרקציה הילדותית, אבל זה קצת כמו להכניס למערבל קציצות וגלידה.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      קציצות וגלידה זה כאן (צילום: Gaya's music photos)

      במבט מהיר על הליינאפ של הפסטיבל, על אף חוסרים שקופצים לעין, הוא מסתמן כוורסטילי. היום הראשון (חמישי) עבר בהצלחה; פרויקט Mayor של גילי מאיר אמנם לא זכה למאזינים רבים, מכיוון שהרבה מהם התעסקו בהתמקמות ראשונית, אך כן קיבל את המקדימים להגיע כפי שאלו קיוו, כשברקע שקיעת שמש צבעונית. על במה אחרת וקטנה יותר בשם "הסצנה", היתה זו טל פוגל שמשכה את מרבית תשומת הלב. במראה נערי, גיטרה חשמלית וקול שיכול להגיע לגבהים שבהם הלב זז, פוגל מילאה את המתחם בקהל עם אוזניים דרוכות. אחר כך מופע שכפי הנראה רבים ציפו לו, ולמרבה האכזבה, הצליח להוציא את האוויר מהבלון. "שרות חוה אלברשטיין" כולל מוזיקאיות מוערכות כמו קרני פוסטל, אפרת בן צור, יעל דקלבאום, איה זהבי פייגלין ועוד. לפסטיבל הן הגיעו בחצי הכוח - כשהביצועים של מרביתן החווירו לעומת אלו של בן צור עם "הלילה הוא שירים", ופייגלין עם "לונדון". מזל שהחלשים נשכחו בזריזות ושקעו אל האופק.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      ביצוע מופתי ל"הלילה הוא שירים". אפרת בן צור (צילום: Gaya's music photos)

      בדרך פלא, המופעים של הסיקרט סי והקולקטיב מארחים את שלומי שבן, עזרו לכולם להתמלא ברוח חיה. הסיקרט זיקקו את הנוסחה שאולי תעזור להם לנסוק מעלה, והקולקטיב פירקו את הקהל שהחזיר בתשואות והבהיר שמדובר בקונצנזוס. לסיקרט ולקולקטיב צלע משותפת, לפחות בלילה הזה, וזו נגה ארז. עם עמית ארז היא מנגנת בקביעות וזה נחמד לקבל אותה כך; כריזמטית ומעוררת השתאות, אבל באופן שקצת איננו מודע לכוחו. כשהיא מצטרפת לאירוח של שלומי שבן ושרה איתו את "תרגיל בהתעוררות" בליווי הקולטיב – קשה שלא להבחין, בדקות הבודדות, שנגה תוכל להעיף לנו את הפוני אם רק תרצה, ואם עורכי הליינאפים ימשיכו לפעול בחכמה כפי שעשו במקרה הזה. שבן והקולקטיב, אגב, המשיכו במופע מלהיב ומשכנע למדי. כזה שהביא לכך שכבר כמעט קשה לדמיין את שבן בלי רבינוביץ' והאחרים לצדו. יש שם מעין אחוות אחים דבילית ושובת לב, שלא משאירה מקום לקרבות אגו. כולם יודעים את מקומם, וכולם מפנים את מקומם, ועל אף חילופי התפקידים – הביצועים לא נחלשים. להיפך. לחובבי הז'אנר (במקרה הזה כפי הנראה מדובר בשמונים אחוז מבאי הפסטיבל) זהו שיא ראשון.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      תרגיל בהתעוררות. הקולקטיב מארחים את שלומי שבן ונגה ארז (צילום: Gaya's music photos)

      הבוקר עבר בקושי. מופעי הילדים ("ליצנים מחפשים משמעות"), סדנת סוהא ("אמנות תנועה מודעת", לפי הפרוספקט), אמנם העניקו מרווח נשימה למשפחות העמוסות בציוד וילדים, אבל לא הסתנכרנו עם הציפייה של הרוב, אותו רוב שרקד עד השעות הקטנות ולא צלח שינה-עד-הצהריים מפאת התנאים. חשוב לציין שהמארגנים דאגו להפריד את מתחם המשפחות בקמפינג, אך לא כולם כיבדו את העניין והדברים התערבבו, מחוץ ובתוך הפסטיבל. בדיוק בגלל זה הרבה רגעים עם פוטנציאל אדיר, הפכו לרגעי המתנה ארוכים. הוא אמנם מגדיר את עצמו כ"פסטיבל מוזיקה ואמנות רב תחומית", אך בפועל הבעיות צפו והורגשו לאורך שלושת הימים. אולי זה ייחודו, אך במקביל ישנה התחושה שהמטרה האמיתית היא להרים עסק אלטרנטיבי, לעבוד בדומה לאינדינגב ולהקפיץ את הסטנדרט, למשוך תיירים ולגלות מוזיקאים צעירים - ושם הדברים משתבשים, בחלקם. הליינאפ של היום השני (שישי), כן השתבח כשהזמן עבר. תום יער הגיחה למופע סטנדאפ קצר וחינני שמתאר את הקושי הרב של העירוניים, ועקצה בלי רחמים את אלו שבאו לכאן מרצונם בזמן שהיא "מתכוונת לחזור הביתה על טיל". מאיה בלזיצמן זכתה לאהדה כמעט משוגעת, ובצדק. בקהל נשמעו רחשים נוסח "זאת ההיא של נינט", כשמיד הגיעה המכה בבטן וברור היה שבלזיצמן לא נועדה להיות סייד קיק. בהמשך עמיר לב נתן הופעה דחוסת להיטים. הקהל שר איתו והבמה המרכזית התחזקה והתכוננה לעלייה של האנג'לסי, UBK והאחרים. עוד לפני שאלו קפצו לבמה וקיבלו חתיכת פידבק חיובי, שני/אחרון/אוקטובר הפציצו את במת הסצנה בהופעת איחוד אנרגטית, כזו שאפשר היה להעביר לבמת השורש הגדולה בלי לחשוב פעמיים. ישי גרוס הסולן הוא מכונת ירייה שלא זקוקה ליד אנושית. הוא יורה, מדייק ומרעיד את השרוואלים של העוברים והשבים. שיא נוסף נרשם.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      נתן הופעה דחוסת להיטים. עמיר לב (צילום: ויקטור מופר)

      בינתיים, באזור הבמה המרכזית כולם חיכו כבר למרסדס בנד ומופע הארנבות של ד"ר קספר. בזמן הזה, שאר הבמות הושבתו. הבחירה להשבית אותן קצת מרגיזה, שכן אף אחת מהלהקות האלו, עם כל ההערכה למוזקאים והמעורבים (גדולים ככל שיהיו), לא צריכה ליהנות מה"כבוד" שבהשבתת במות מקבילות. לאנשים שהגיעו לשמוע מגוון ז'אנרים ואמנים, לא נותרה ברירה אלא להיות שם, או לעבור לסאונדצ'ק הארוך בהיסטוריה - של ניצן חורש והקאט אאוט קלאב – שאחרי כיוונון כלים אינסופי על גבול הבלתי יאומן, נתנו הופעה טובה. חבל שזו נעשתה במקביל להופעה המצוינת והחפה מהעמדות פנים של אלקטריק זו בבמת הארמגדון, הם קצת הבלאק קיז, וקצת כמו הבלאק קיז שנולדו בישראל. וזה טוב. טוב מאוד.

      המשך הפסטיבל כלל הופעות של ועדת חריגים, לוסיל מארחים את עדי אולמנסקי, שלמה גרוניך ואבי ליבוביץ' אורקסטרה, אינגה דינגו, רמזיילך מארחים את BEMET ושי צברי, ורבים אחרים. כנראה שגם ביום האחרון ניתן למנות רגעי שיא השייכים באופן בלעדי ל"יערות מנשה" המושקע. בשנה הבאה, כשיהיה זה הפסטיבל השביעי במספר, אפשר רק לקוות שמידת ההשקעה תהיה דומה, הליינאפ יתעבה (כלומר, יתווספו עוד הרכבים שחבל מדי לא להכיר) וההתפזרות מהשנה הנוכחית תישכח. אולי אז נוכל לעכל כמות מסוימת של קציצות וגלידה.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      רגעי שיא בחסות גרוניך (צילום: Gaya's music photos)
      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      לוסיל מארחים את עדי אולמסקי בשבת (צילום: Gaya's music photos)