פיט קמפבל: "המשפחה שלי היא הסחת דעת קבועה".
דאק פיליפס: "כדאי שתנהל את זה, אחרת לא תנהל כלום".
(מד מן עונה 6 פרק 9, "החצי הטוב יותר")
פעמים רבות ב"מד מן" העבודה על קמפיין או הניסיון לפצח רעיון קריאייטיבי מהווים השלכה על הדמויות או על הרעיון הכללי, אבל נדמה שמעולם זה לא היה מובהק כמו במקרה הזה. בהמשך לפרק הקודם ולאמהות השזורה בו, הפעם עסק הפרק במופגן במשפחה. האסטרטגיה משם הפרק היא הניסיון להגדיר מהי בכלל משפחה, אבל העיסוק המקצועי בנושא מהותי ומגדיר כמו זה, מחלחל מיידית גם לחיים האישיים של הדמויות. "טוב לראות משפחה מאושרת שוב", אמר לו אייברי. "האם המשפחה הזו עדיין קיימת?", תוהה פגי בסיעור המוחות עם דון. "אני שונא אפילו את המילה 'משפחה', היא מעורפלת", פיט אומר אחרי עוד תבוסה בחייו האישיים.
כבר בתחילת הפרק נחשף בפנינו ספקטרום של סוגי משפחות: פגי ומאתיס מראיינים משפחה נורמטיבית למראה מחוץ ל"ברגר שף", פיט הגרוש חוזר בטיסה כדי לראות את בתו, דון מסדר את הבית לקראת בואה של אשתו מלוס אנג'לס. ולבסוף ג'ואן - גרושה בת 40 שחיה עם בנה ואמה, ובכל זאת נרתעת מהמצב הזה פחות מאשר מהרעיון לחיות עם היעדר התקווה למצוא אהבה. בוב ניסה לעשות זאת במוצהר, "נוכל לנחם אחד את השני מבעד לעולם חסר ודאות", הוא אמר לה. אבל היא, מיושבת ויציבה, לא נופלת שוב להצעה מפוקפקת מחברת רכב כי היא חייבת תוחלת, אפשרות שמשהו אמיתי בכל זאת יגיע.
בניגוד אליה, פיט כמו תמיד לא מצליח למצוא את מקומו. בלוס אנג'לס הכל נראה נהדר ושטוף שמש, אבל בניו יורק, היכן שהוא עצמו ("אם את לא אוהבת אותי בניו יורק אז את לא אוהבת אותי"), הוא שוב מגיח בשיא הנאלחות שלו. צביעותו עוברת כל גבול כשהוא מאזכר באוזני טרודי את צ'ארלי פידיץ', הנער שאיבדה לו את הבתולים כשהיו צעירים, ובשנת 1960 עבד בהוצאה לאור. בפרק החמישי של העונה הראשונה פיט ממש ניסה לסרסר בטרודי כדי שתגרום לצ'ארלי להוציא לאור פרוזה שכתב, וטרודי לא הבינה איך הוא שולח אותה אל האקס שלה למרות שהנושא כל כך הפריע לו בעבר. עתה פיט ממחיש שמעולם לא השתחרר מהעניין הזה, למרות שכמעט במו ידיו הביא לכך שזה יקרה שוב. הוא חצוי בין מה שיש לו עכשיו לבין מה שאיבד, ובאופן האופייני לו מתנהג כמו ילד שנלקח ממנו צעצוע כשטרודי מטיחה בו, "אתה לא חלק מהמשפחה הזו יותר".
לבסוף נראה שהוא נשאר קירח מכאן ומכאן, הוא אומר לדון שהתוכניות שלו התבטלו ובאותו זמן בוני חוזרת לבדה ללוס אנג'לס. בלי שתדע, על אותה טיסה נמצאת גם אשתו של דון דרייפר, נינוחה ושלווה למראה. דיילת מסיטה באיבחה את הווילון, משהו שם נסגר.
המזוודונת
רגע לפני הפרק האחרון לחצי-עונה מסתמן הכיוון שאליו "מד מן" חותרת בישורת האחרונה שלה: נדמה שהתבנית שלה עד כה אמורה להוות מעין מיקרוקוסמוס לסדרה כולה. פרק "המונולית" היה הדוגמה הטובה ביותר לכך עד כה, כי הוא החזיר את דון אל תחילת דרכו, פשוטו כמשמעו, אחרי שחזר לסוכנות והורד בדרגה. כעת בפרק החדש אנחנו מקבלים מעין "המזוודה" בזעיר אנפין.
הבדידות משגשגת בפרקים הראשונים של העונה, חלק מאותו ייצוג של "מד מן" כולה. אמנם זכינו מדי פעם להבלחי תקווה, כמו החיבור המחודש בין סאלי ודון, אבל הפרק הזה היה נקודת מפנה. דון ופגי התפייסו סוף סוף בסצינה שהיתה תמונת מראה מובהקת לפרק האהוב ביותר והנפלא בתולדות "מד מן" "המזוודה" מהעונה הרביעית. דון דחה אז את קבלת השיחה שתודיע לו על מותה של אנה, האדם היחיד שהכיר אותו באמת, וכדי להסיח את דעתו שקע בעבודה והתעמר בפגי. השניים לבסוף בילו את הלילה כולו ביחד במשרד ובדיינר, מדברים, מנחמים ומתחברים באינטימיות שלא שוחזרה ביניהם מאז ועד לפרק הנוכחי.
הפעם היחס ביניהם היה הפוך לכאורה, היא הבוסית והוא הכפוף לה, אבל בפועל היא התייחסה אליו כאל האב הרוחני שתמיד היווה עבורה. "תראה לי איך אתה חושב, תעשה את זה בקול רם", אמרה. החיבור הזה ביניהם בלתי נמנע. בפרק הראשון לעונה פגי ניסתה להילחם על רעיון לשעוני אקיוטרון ולא הצליחה למצוא בן ברית. "אף אחד לא רוצה להשתפר?" היא צעקה אז על סטן, "בסדר, אני פשוט אעמוד כאן לבד". לבד היא היתה מאז ועד היום, בודדה בחייה האישיים ומבודדת בחייה המקצועיים כפי שהדגיש הפרק הנוכחי כאשר כל הגברים במשרדו של לו ובקו הטלפון דחקו אותה אל השוליים. אלא שבניגוד ללו אייברי, דון ופגי קורצו מאותו חומר תועים, אבודים ופרפקציוניסטים. שוב הבידוד שלהם ביחד מביא אותם לבטוח אחד בשני עם וידויים, דון שלא עשה כלום ואין לו אף אחד, פגי שמסתכלת מבעד לחלונות של מכוניות משפחתיות ולבה נצבט, הטרגדיה הנצחית של להיות בחוץ ולהביט פנימה.
אבל יש משהו מאוד מעניין בקשר שבין דון לפגי, והוא טמון בנקודות הציון שאוזכרו בפרק. "1955 היתה שנה טובה", אומר דון. הוא ובטי היו אז בתחילת דרכם, זוג צעיר עם תינוקת קטנה. בכל היתה גלומה הבטחה. שמונה שנים לאחר מכן בטי גילתה את האמת עליו, על זהותו הגנובה, וימים ספורים אחרי רצח קנדי ביקשה להתגרש ממנו. פגי אומרת, "1965 היתה שנה טובה". דון משיב, "התחתנתי", עם מייגן כמובן. עכשיו, קיץ 1969, דון מביט בעיתון שנשמר שש שנים, תזכורות לכשלונו האישי עם בטי, וממש באותו רגע אשתו הנוכחית אוספת את חפציה כאילו אינה מתכוונת לחזור לעולם. פליאה ננסכת בה כשדון אומר שיביא את הדברים שלה בגיחתו הבאה. "מתי?", היא שואלת כאילו לראשונה היכתה בה ההכרה שהוא אמור להגיע. בניגוד לגירושין מבטי, מייגן ודון לא נפרדים במפורש, ואף עדיין אוהבים, אבל זולגים זה מזה בהדרגה מתמדת.
ברגע הזה דון ופגי מתפייסים, כשם שעשו ב-1965 כשהיה גרוש מבטי ועוד לא חבר למייגן. דון הולך בערב למשרד למרות שלא זומן ולמרות שפגי דיברה איתו מוקדם הרבה יותר ואולי כבר לא נמצאת, אבל הוא יודע שהיא עדיין שם. הוא מכיר אותה היטב, היא שלוחה שלו. העובדה שהם מתחברים שוב דווקא כאשר מובהר עד כמה גדול השסע בינו לבין אשתו ("לא ידעתי שדון נשוי", אמרה מרשה למייגן במשרד), בוודאי איננה מקרית, כשם שהחלו להתרחק בחודשים שאחרי "המזוודה" ככל שדון התקרב למייגן. למעשה, בין "המזוודה" של 1965 לבין המזוודונת של הפרק הנוכחי, חוצצים יחסיו של דון עם מייגן. כעת משהו קוסמי נפתח והם יכולים שוב להביע ללא קול את החשיבות שלהם אחד לשני.
היתה כאן הקבלה מאוד ברורה בין מייגן לפגי. הראשונה אמרה לו, "אני רוצה לפגוש אותך איפשהו במקום שבו שום דבר אחר לא קורה. לא אל איי, לא כאן. רק אנחנו". השנייה אמרה לו, "מה אם היה מקום שהיית יכול ללכת אליו, לא היתה בו שום טלוויזיה, והיית יכול לבצוע לחם, ומי שזה לא יהיה שאתה יושב איתו הוא משפחה?". ההקבלה הזו לא מאירה על פגי כעל אפשרות רומנטית לדון, אלא מרמזת אולי שמה שיכול למלא את חייו של דון הוא אינטימיות חברית ולא ניסיון נואש להיות כמו כולם. זה פשוט לא עובד אצלו. כשם שבטי ניסחה זאת בעבר ואמרה על מייגן, "הבחורה המסכנה הזו. היא לא יודעת שלאהוב אותך זו הדרך הגרועה ביותר להגיע אליך".
אפשר לשער ולקוות שהדברים האלה שאמרו לו מייגן ופגי הם הכיוון שאליו תכוון הסדרה כעת כשהיא חותרת אל סופה: נקודת האמצע. לא פה ולא שם, לא גן עדן ולא גיהנום, לא "המקום הטוב" ולא "המקום שאינו יכול להיות". 1965. ומה שיפה הוא שכבר בפרק הנוכחי קיבלנו נתח נכבד מזה. פגי ודון הגיעו לשם. הכל היה חדור תקווה. פרנק סינטרה שר את "My Way" גם בשביל המקום שהם נמצאים בו וגם על כברת הדרך שעוד נותרה.
דון מגיש לפגי את ידו לריקוד, הוא משאיר אותה באוויר זמן לא מועט עד שהיא מתרצה ולוקחת אותה. יש בכך חותמת נוספת למשמעות שמאז ומתמיד עמדה מאחורי הידיים הנוגעות של דון ופגי, כבר מהפרק הראשון בסדרה כשהניחה את ידה על ידו בניסיון לפתות אותו והוא הסיר אותה ממנו בידו השנייה. וב"המזוודה", אחרי שפגי תמכה בו והיוותה לו משענת בלילה הקשה שלו, הוא הניח את ידו על ידה בהכרת תודה. וכאשר עזבה את הסוכנות ב"האישה האחרת" והודיעה לו על התפטרותה, דון תפס בידה ונשק לה. דחייה, חיבור, פרידה ועכשיו שוב חיבור, ארוך מאי פעם בשעה שהם רוקדים.
הם עושים זאת לאט, במעין נחת, כשותפי גורל. פגי שהיתה כה בודדה כל כך הרבה זמן יכולה להרפות, להניח את ראשה על חזהו, והוא יישק לראשה כאילו היו אב ובתו, או אחים בנפש, או רעים משכבר הימים. כאילו היתה אנה, מבחינה טכנית אשתו לשעבר, בפועל חברתו הקרובה והאפלטונית שמתה ביום ההולדת של פגי. מאוחר יותר דון ופגי יגיעו אל נקודת האמצע הזו, כמו אבא ואמא, וייפגשו שם את פיט, האינפנטיל הנצחי שערב קודם לכן הניח בהפגנתיות את הבקבוק ששתה ממנו בתוך העוגה, ועכשיו בזמן שהוא אוכל אבא מסמן לו לנקות את פיו. הם יאכלו שם כמה יתר המשפחות, במקום הנקי והמואר הזה שנראה כמו בית.
קטנות
* עד כמה שהריקוד היה יפה ומרגש, ועד כמה שאני אוהב את התקווה שבצבצה בפרק ומוקיר את המחווה ל"המזוודה", בעיניי זה עדיין היה מיחזור של פרק יפה יותר.
* מלבד האסטרטגיה המשפחתית היו עוד כמה בפרק. את הניסיונות של ג'ים קאטלר להשיג את "קומנדר" ולהיפטר מדון אנחנו כבר מכירים, אבל היה גם ג'ים הוברט מ"מקאן" ששוב מנסה להשיג את דון - הוא ממש מעריך אותו ואף אומר זאת בפירוש, למרות התדמית של דון מול חברות הסיגריות, מה ששוב מעלה את התהייה איך דון מבוקש כל כך בחוץ ובכל זאת לא מוערך בסוכנות שלו עצמו. בנוסף היה רוג'ר, המבין עכשיו שאולי המעבר של בוב בנסון לביואיק יכול לגרום לו להכניס דלת ברגל על חשבון "מקאן".
* שוב קיבלנו הצצה לחייהם המצערים של הגייז בשנות השישים, שבמסגרתם הצעה לאדם הלא נכון עשויה להוביל לכך שיפוצצו אותך במכות. "איך חיית בעיר הזו?", ביל הארטלי משברולט שואל את בוב, "יש כל כך הרבה פיתויים". "זה היה קשה", עונה בוב. בערך בתקופה הזו, 28 ביוני 1969, התרחשו מהומות סטונוול, עימותים בין הומוסקסואלים לבין המשטרה על רקע אלימות משטרית. המקרה של ביל הוא סמן לנסיבות שהובילו לכך.
* כבר מזמן לא היה לנו איזה אות מבשר רעות לגבי שריפה. הפעם בערך קיבלנו כזה עם המצית שבוב הדליק שוב ושוב כשישב אצל ג'ואן. היא אמרה בלי קשר לכלום, "מה העניין עם הדבר הזה? ילדים קטנים מתים על זה".
* ג'ואן כבר ידעה על בוב, מסתבר, האישה הזו חדת אבחנה. בפרק "קנדי נגד ניקסון" מהעונה הראשונה, כאשר כל הצעירים נשארו כל הלילה במשרד בליל הבחירות, ג'ואן וסאל המחיזו מחזה שכתב פול קינסי ובמסגרתו התנשקו. מתגובתה אחרי הנשיקה ניכר שהיא מבינה כי סאל לא בעניין של בחורות. אבל כנראה שזה נכון רק לגברים, כי היא לא הצליחה לזהות את העובדה ששותפתה וחברתה הטובה משכבר הימים מאוהבת בה.
* אנחנו מתקרבים לסוף יולי, השיגור לירח - האם נראה את זה בפינאלה של חלקה הראשון של העונה?