פסטיבל קאן 2014: שתי יצירות מופת ומפח הנפש של ראיין גוסלינג

מה קורה קאן? סרטם החדש של האחים דארדן, הקולנוענים הבלגים שכבר קיבלו בעבר את דקל הזהב על "רוזטה" ו"הילד". הפעם, הם מציגים את סיפורה של פועלת בגילומה של מריון קוטיאר, שיש לה סוף שבוע אחד כדי לנסות לשמור על עבודתה: אם תצליח לשכנע את עמיתיה לוותר על הבונוס השנתי שלהם, זה יפנה מקום בתקציב להמשך העסקתה, כך שהיא עוברת אחד אחד ומנסה לדבר אל לבו. האם מספיק מן העובדים יסכימו לעשות את ההקרבה?

איך היה? אומרים שהאחים דארדן מגישים בכל פעם מחדש את אותו סרט בדיוק: תמיד אפשר לצפות מהם לדרמה פשוטה, ישירה ומלאת אנושיות על סוגיות חברתיות. האמת, זה נכון, אבל כל עוד החברה נראית ככה, הלוואי שימשיכו לחזור על עצמם.

"יומיים ולילה" לא ממציא את הגלגל, אבל הוא היצירה הכי רלוונטית שיכולה להיות למציאות שלנו: הכי רלוונטי לעולם שבו אנשים נאלצים להתחנן על פרנסתם; הכי רלוונטי לעולם שבו מעסיקים מסכסכים בין נתיניהם כדי להפריד ולמשול; הכי רלוונטי לעולם שבו עובדים נדרשים לבחור בין צלם אנוש והיכולת לגמור את החודש. איזה מזל שיש את האחים דארדן שמשרטטים את המציאות הזו במלוא החספוס שלה, ובכל זאת מוצאים את עוצמות הנפש כדי להזכיר לנו בקול צלול ומלא ביטחון שאסור לוותר, כי אולי ננצח וכנראה נפסיד, אבל תמיד חייבים להיאבק ולהיאבק עד הסוף, כי כך לכל הפחות נדע שנלחמנו בכבוד.

מה שהאחים דארדן עושים זה לא רק קולנוע, "יומיים ולילה" הוא לא סתם סרט. זו חוויה שגורמת לנו להאמין בעצמנו ובמין האנושי, זה אירוע שגורם לנו לרצות להיות אנשים טובים יותר.

הרגע הבלתי נשכח: כרגיל אצל האחים דארדן, סצנת הסיום היא החזקה והיפה בסרט. בלי לפרט כמובן מה בדיוק מתרחש בה, אפשר לומר כי כרגיל אצלם, היא מזכירה לנו שאף כי החשיכה אמנם נושפת בגבנו, בכל זאת האופק עוד לפנינו.

מסביב להקרנה: עד כמה שהאחים דארדן אהובים בריביירה, את מירב תשומת הלב במסיבת העיתונאים משכה הכוכבת מריון קוטיאר. הודות ל"התחלה", "עלייתו של האביר האפל" ואחרים, היא השחקנית הצרפתייה המפורסמת בעולם, ובזכות "החיים בוורוד" גם הראשונה במולדתה לזכות באוסקר. עם זאת, התקשורת הצרפתית לא העריכה אותה עד כה, ואפילו בזה לה וראתה בה אושיה מוגזמת, מלוקקת וממוסחרת.
בזכות שיתוף הפעולה עם האחים דארדן, כל זה השתנה. קוטיאר קיבלה את השבחים הגדולים עד כה בחייה המקצועיים, וסוף כל סוף זכתה להכרה כשחקנית אופי – הן מבני עמה והן מהמבקרים בשאר העולם, שגם כן מיהרו לזמר לה שירי הלל. במסיבת העיתונאים היתה לה הזדמנות לרוות מכך נחת, לחלק את כל המחמאות הצפויות לצמד הקולנוענים, וגם לגלות מה התפקיד שהכי היתה חפצה לגלם בעתיד –"הייתי שמחה לשחק פעם גבר", הצהירה. "האופציה הזו תמיד ריתקה אותי. זה נראה לי כמו משימה בלתי אפשרית, אז זה מסעיר בעיני".

מה יקרה מקאן והלאה? "יומיים ולילה" זכה לקבלת הפנים החמה ביותר עד כה מבין סרטי התחרות הרשמית, ומוזכר כאחד הפייבוריטים המובילים לסחוף את טקס הפרסים של הפסטיבל. כיוון שהאחים דארדן כבר זכו פעמיים בדקל הזהב וקיבלו בריביירה גם שלל עיטורים אחרים, ההנחה היא שהפעם קוטיאר תחלוק בשלל, וכך תוכל להניח בצד האוסקר גם את פרס השחקנית הראשית בקאן.

האחים דארדן, לעומת זאת, יסתפקו אולי בצ'ופר אחר: נסיעה לישראל, בה הם אמורים לבקר בעוד כשבועיים לרגל פרמיירת "יומיים ולילה" במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב. מנהליו של האירוע הסטודנטיאלי יכולים עתה לטפוח לעצמם על השכם: הם הצליחו להוציא היישר מן התנור את אחד הסרטים החמים של הרגע, ולהביא אליו לביקור את צמד הבמאים בדיוק לאחר שביססו את מעמדם בצמרת הקולנוע העולמי.

מה קורה קאן? לאחר שכבר הדליק את הריביירה עם "דרייב" ו"רק אלוהים סולח" בכיכובו, ראיין גוסלינג שב אליה, והפעם עם הסרט הראשון שביים – סיפורה של אשה (כריסטינה הנדריקס) שבצוק העתים מתחילה לעבוד במועדון לילה הזוי, ומשם והלאה מתפתח רצף אירועים סוריאליסטי.

איך היה? בלוגר צרפתי כתב כי בסרטו הראשון, מתגלה כי גוסלינג עדיין אינו במאי, אלא ילד שמשחק בצעצועים. אי אפשר לנסח זאת נכון יותר, ועם כל הסימפטיה וההערצה אל אחד האייקונים הקולנועיים הגדולים בזמננו, אין מנוס אלא לומר בלשון בוטה שמה שרקח כאן תחת ידיו הוא קשקוש משמים ותמוה. היוצר מנסה להתגלות כאן כראיין גוסלינץ' ולהגיש את התשובה שלו ל"קטיפה כחולה", אבל ראיין גוסלינג הוא דיוויד לינץ' בערך כמו שדובי גל הוא ראיין גוסלינג.

לאחר ההקרנה, מיהרו רבים מחסידיו של גוסלינג לטעון כי אילולא הוא ביים את הסרט, היו מתייחסים אליו הרבה פחות בתקיפות. האמת אחרת: אם על היצירה הזו היה חתום משה בוזגלו או איציק שפיציק, היא לעולם לא היתה מתקרבת לריביירה ולמעשה מלכתחילה לא יוצאת לפועל.

מסביב להקרנה: הגעתו של גוסלינג לריביירה יצרה בה מהומה שהמחישה מחדש את מעמדו הנוכחי בתרבות הפופולרית. עוזרות הפקה צעירות שרצו להתקרב אליו כמה שיותר בעצמן, מבקרי קולנוע מהוגנים שטענו כי הם בסך הכל הבטיחו תמונה לאחיינית וצלמי הפפארצי שרדפו בחכתם אחר הדג הכי שמן שהיה לפסטיבל הזה להציע – כולם דחפו ודחפו ויצרו תורים שגרמו לפסטיבל להיראות לרגע כמו מכירת הכרטיסים לבקסטריט בויז.

בסופו של יום, החוויה הצרפתית של הכוכב זכתה גם לחותמת האולטימטיבית בימינו – אייטם של באזפיד, עם 23 התמונות היפות ביותר של גוסלינג בקאן.

מה יקרה מקאן והלאה? בנוסף לשריקות הבוז בתום ההקרנה ולביקורות הקטלניות מאחורה, היו גם מי שיצאו להגן בחירוף נפש על גוסלינג, אם זה מתוך הערכה אמיתית לסרט ואם זה בנאמנות לפרה הקדושה של הוליווד.

קולות התמיכה הללו, נוסף לעניין המובנה שמעורר הפרויקט, מבטיחים כי "נהר אבוד" ימשיך לעורר תהודה ולקבל הקרנות מסביב לעולם, מה שאומר כי צפוי לקולנוען המתחיל עוד הרבה פידבק שלילי, והשאלה היא כיצד יתמודד איתו – האם ייקח הפסקה ויחזור להתמקד במשחק, או שימשיך להיות קול כהרגלו ויעז להוציא לפועל סרט נוסף כבמאי?

מה קורה קאן? כמה חודשים לאחר שהיה המנצח הגדול של פסטיבל סאנדנס, הגיע סרטו הראשון של דמיאן שאזל לריביירה. ג'יי.קי סימונס הזכור כשילינגר מ"אוז" מגלם כאן מורה סדיסט למוזיקה, שחולם להוציא מבין את תלמידיו את צ'רלי פרקר הבא, ואז פוגש סוף כל סוף חניך (מיילס טלר) שאכן חולם להפוך לכזה, גם אם המחיר הוא לדמם על מערכת התופים.

איך היה? לאחר מפח הנפש שהסב גוסלינג, הגיע שאזל והוכיח כי לקולנוע האינדי האמריקאי עוד יש עתיד, אפילו אם הוא לא כולל אייטמים של באזפיד. "וויפלאש" היא אחת מיצירות הביכורים המרשימות שנראו לאחרונה, ובכלל אחד מן הסרטים הטובים שנעשו על ג'אז ועל מוזיקה, על הקשר בין תלמיד לרבו ובין בורא למפלצת, ועל הממד הכפייתי, האנוכי והמטורף של אמנות.

באופן אירוני לסרט המראה כמה מסוכן לחפש בכוח את כוכבים נולדים, שאזל מתגלה כאן כדבר הבא, אך עושה זאת ללא כל מאמץ, כאילו שלביים יצירות מופת זו הפעולה הכי טבעית ונורמלית בעולם. בתוצאה הסופית אין גרם של שומן מיותר, ולא נוטפת ממנה טיפה של זיעה. הידיים של הבמאי מיומנות, מדויקות ובטוחות בעצמן, הוא לא מפספס אף תו ולא מזייף לרגע. תחת זאת, היוצר מביים ובעיקר עורך את "וויפלאש" כמו שצ'רלי פרקר היה מנגן, ובסיכומו של דבר אנו מקבלים חוויה השוות ערך למכת מצילתיים – הרמונית, חדה ומהדהדת. אפשר להכות בתוף ולהכריז – קולנוען גדול נולד אתמול בקאן.

הרגע הבלתי נשכח: כל אחת מסצנות הנגינה, שהן כה אינטנסיביות עד שהצופה מרגיש כאילו שהוא בשורה הראשונה בהופעה.

מסביב להקרנה: כיאה למי שחזו לנגד עיניהם בלידתו המרגשת של קולנוען, הקהל בהקרנת הבכורה של הסרט יצא אמש מדעתו. גם לאחר שעלו האורות, הצופים נשארו לעמוד על הרגליים דקות ארוכות ולמחוא כפיים לבמאי ולכוכבו סימונס. למרות כל שריקות הבראבו, השתן לא עלה לראשו של השחקן הוותיק, והוא נענה באדיבות רבה לכל הרבים שניגשו אליו וביקשו ממנו להצטלם איתם, כדי להנציח באינסטגרם את הערב היפה הזה.

מה יקרה מקאן והלאה? "וויפלאש" חזק, מוערך וקומוניקטיבי מספיק כדי להירשם כאחד מסרטי האינדי הבולטים של השנה, ונוסף לביקורות המעולות ליהנות גם מהצלחה מסחרית מסוימת ומשלל פרסים. הצלחתו בוודאי תועיל גם לסימונס ולטלר המככבים בו, אבל יותר מכל היא אמורה להזניק את הקריירה של הבמאי, ויהיה מרתק לחזות כיצד היא מתפתחת.