לא קל לעשות סדרות סרטים. לפעמים זה מזכיר את משחק שעת-החברה בו אתה כותב פיסקה בסיפור, מעביר אותה למישהו אחר שכותב המשך וכך הלאה. אתה יכול להזיע שעות ולכתוב פיסקה שהיא קלאסיקה ספרותית מודרנית, עם דמויות מנומקות ומשויפות ועלילה מרתקת, ואז יבוא איזה אידיוט ויהרוס לך עם איזה "ואז כולם מתו!!!". "אקס-מן", הסדרה המורחבת שכוללת כבר חמישה או שבעה סרטים, תלוי אם סופרים את שני סרטי "וולברין" היא כזאת: לאורך השנים עבדו על סרטי הסדרה במאים ותסריטאים רבים ושונים, שיצרו סרטים שונים מאוד ברמתם חלקם מצוינים ("אקס-מן 2", "אקס-מן: ההתחלה") חלקם ממש לא ("אקס-מן 3", "וולברין" הראשון). כצפוי, כשמגיעים לסדרה באורך כזה, בשלמות של הסיפור הגדול מתגלים סדקים: נוצרו חורים עלילתיים וסתירות בין הסרטים, ולא לגמרי ברור האם "ההתחלה" ו"וולברין" באמת מתרחשים באותו העולם, ואם כן מי בא קודם, מתי ולמה.
וכשמוסיפים לכל זה מסע בזמן, אין פלא שמקבלים גוש של ספגטי עלילתי שרק המעריצים האובססיביים ביותר ימשיכו לנסות להפריד ולברר איזו פיסת פסטה קשורה לאיזה עולם ובאיזה זמן. זה בדיוק מה שקורה ב"אקס-מן: העתיד שהיה". הסרט מתחיל בעתיד אפל: בקדרות כמעט מטריקסית משוטטים הסנטינלים, רובוטי ענק שנועדו לצוד ולהשמיד מוטנטים, ועושים בכך עבודה מצוינת. המוטנטים המעטים ששרדו חיים בבריחה מתמדת. כך עד שמתברר שקיטי פרייד (אלן פייג') שעד היום הכרנו אותה כנערה העוברת דרך קירות יודעת גם לשלוח אנשים אחורה בזמן. ומכיוון שכולם ראו את "שליחות קטלנית", עולה הרעיון: אולי פשוט נטפל בבעיה הגדולה כשהיתה קטנה? הדבר הבא שקורה הוא שוולברין (יו ג'קמן, כאילו מה) נזרק אל העבר, אל תחילת שנות השבעים, כדי לעצור את התהליך שהביא ליצירת הסנטינלים, ולהפוך את העתיד למקום טוב יותר למוטנטים.
כל זה מסופר בזריזות, באקספוזיציה מאולצת עמוסה ודחוסה בדיבורים, ואז וולברין שוב נמצא בעידן הדיסקו והאפרו. לעזרתו הוא צריך לגייס את פרופסור X ומגנטו בגירסה הצעירה שלהם בעיה, משום שהפרופסור חווה בדיוק משבר קיומי ושונא את כל העולם, ומגנטו בדיוק עסוק בשהיה בכלא שמור כמה קומות מתחת לפנטגון.
הרבה דברים מגניבים קורים בדרך. הסרט כולל הרבה סצנות אקשן מוטנטיות מצוינות. וולברין לא עושה כמעט כלום, אבל מיסטיק (ג'ניפר לורנס) קיבלה תפקיד גדול יותר משום שהיא ג'ניפר לורנס, מגנטו מפגין את כוחו באון מאוד מרשים (אם כי לא ממש נחוץ) ולכולם גונב את ההצגה קוויקסילבר, מוטנט שכוחו הוא פשוט לזוז מהר מאוד והאופן שבו הכוח הזה מוצג כאן יציב אתגר קשה מאוד בפני כל מי שרוצה ליצור דמות סופר-מהירה מכאן והלאה, כולל גירסת הנוקמים של קוויקסילבר וסדרת הטלוויזיה של פלאש. קוויקסילבר הוא כוכב מהרגע הראשון; הבעיה היחידה בדמותו היא שהוא לא נמצא בסרט יותר. הוא מגיע, עושה את הקטע שלו ואז נעלם.
וזהו רק אחד הסימפטומים של הבעיה הגדולה של "העתיד שהיה": העלילה. בסרט יש הרבה מוטנטים מגניבים, שחקנים מגניבים וסצנות מגניבות, וכל זה מספיק לגמרי כדי להצדיק צפייה - אבל העלילה שמחברת את כולם רעועה. והאופן שבו היא מתחברת לסרטי "אקס-מן" האחרים, בעבר ובעתיד רעוע עוד יותר.
כאמור, ברגע שמכניסים לסרט מסע בזמן, צפוי למצוא בו פרדוקסים וסתירות. אבל ב"אקס-מן: העתיד שהיה", הבעיות מתחילות עוד לפני שמישהו אפילו מתניע את הדלוריאן. היחסים של הסרט הזה עם "אקס-מן: המפלט האחרון" (אקס-מן 3), כמו של מעריצי הסדרה בכלל, הם מעורבים: הוא מכיר בכך שחלק מהתרחשויות הסרט ההוא קרו, ומאחרות מתעלם לחלוטין. קייס אין פוינט (זהירות, ספוילר ל"אקס-מן 3"): אם אתם תוהים איך ייתכן שפרופסור X חי בסרט הזה, ולא מפורר לחלקיקים או חבוי בגופו של אדם אחר - אתם לא לבד, ואתם יכולים להמשיך לתהות. "העתיד שהיה" לא מספק לכך שום הסבר, אפילו לא המקושקש והקלוש ביותר. אף אחד אפילו לא אומר "זה בגלל הקוואנטים". הסרט פשוט מתעלם לגמרי מחלקים בסרטים הקודמים שלא מתאימים לו. וכמובן, ברגע שאנחנו חוזרים לאחור ומתחילים את כל העניין של קווי זמן מקבילים וסותרים, כשכל דמות קיימת במקביל בהווה, בעבר, בעתיד שהיה ובעתיד שאולי יהיה, העניין מסתבך עוד יותר.
למעשה, הסיבוך והסתירות הפנימיות מביאות את הסרט אל "נקודת הלמי אכפת" המסוכנת הנקודה שבה בלתי אפשרי כבר לעקוב אחרי קווי הזמן והעלילה השונים, ואי אפשר כבר לדעת האם כל בעיה היא חור בתסריט, מסתורין שהסרט מתכוון לפתור או סתם דבר שלא בא לתסריטאי להתייחס אליו, אז במקום זה הוא הסתכל לכיוון השני ושרק. וזה מאוד מתסכל. אנחנו צופים בסדרת "אקס-מן" כבר 15 שנה משום שאנחנו אוהבים את הדמויות ורוצים לראות מה קורה להן. אבל אם ליוצרי הסדרה לא אכפת יותר מהמשכיות, למה שלנו יהיה אכפת? למה שיזיז לי אם וולברין ימות בסרט הזה, אם בסרט הבא הוא עשוי לקפוץ בחזרה לחיים בלי צל צילו של הסבר?
האטרקציה הגדולה של הסרט הוא האיחוד של כמעט כל מי שהשתתף אי פעם בכל סרט "אקס-מן", כולל שתי הגירסאות של המנהיגים הצעירים, בגילומם של ג'יימס מקאבוי ומייקל פסבנדר, והמבוגרים, בגילומם של פטריק סטיוארט ואיאן מק'קלן. הסרט אפילו טורח וממציא סצנה משותפת של שני הפרופסור-איקסים המבוגר והצעיר ולא משנה שלא היתה שום דרך הגיונית שזה יקרה ולא היה לאף אחד משניהם משהו מעניין להגיד או לעשות בה. ג'יימס מקאבוי אמנם מצוין בתפקיד הפרופסור הצעיר במשבר, אבל בגדול, בשלב הזה של הסדרה לא נשאר שום דבר מעניין להגיד על שני מנהיגי המוטנטים. את האופי שלהם וההשקפה שלהם אנחנו מכירים: מגניטו חושב שמוטנטים לא צריכים לבטוח בבני האדם, ושהקם להורגך השקם; פרופסור X מאמין בנפש האדם, בתקווה ובדו-קיום. בסרט הראשון כל זה הובהר; בסרט השני הם נאלצו לעבוד יחד; ב"אקס-מן: ההתחלה" ראינו מה שגרם להם להיות כאלה. לסרט החדש לא נשאר מה לחדש: השניים רק טוחנים מים בעמדותיהם הישנות.
"אקס-מן: העתיד שהיה" הוא סרט קיץ צבעוני, מגניב ומהנה, וזה מספיק. אבל האקס-מן, ברגעיהם הטובים, היו יותר. הם היו גיבורי העל שהסרטים שלהם באמת עסקו במשהו במאבק לשיוויון, בדחיה ובקבלה של חריגים, ואפילו, על פי תאוריות מסוימות, בתולדות מדינת ישראל. וכל אלה דברים שלא תמצאו ב"העתיד שהיה". חוץ מזה, האקס-מן גם היו גיבורים שאחרי קורותיהם עקבנו, סרט אחרי סרט, עוד מהעשור הקודם. ודווקא המעריצים, שהתלהבו יותר מכל אחד אחר ממפגש הפיסגה ההמוני שהוא "העתיד שהיה", עלולים להרגיש נבגדים.
ומה אתם חשבתם על "אקס-מן: העתיד שהיה"? ספרו לנו בפייסבוק