פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל קאן 2014: גודאר נגד טרנטינו

      ההשפלה שספג קוונטין טרנטינו מז'אן לוק גודאר, האירוע שאילץ רוסים ואוקריאנים להסתגר באותו חדר והצלם הישראלי שנדרש להקריב תרנגולות - פסטיבל קאן מאבד את הראש לקראת הסוף

      "מיידן" (מוצג בהקרנה מיוחדת מחוץ למסגרת הרשמית)

      מה קורה קאן? סרטו התיעודי הטרי של סרגיי לוזניצה, העוקב אחר ההפגנות האנטי-ממשלתיות בכיכר האוקראינית שהובילו בסופו של דבר להדחתו של הנשיא ינוקוביץ'.

      איך היה? ראינו כבר לא מעט מסמכי דוקו על מהפכות היסטוריות, אך סרטו של לוזניצה משכיל להיבדל מהם ולהגיש חוויה שונה לגמרי מן המצופה. בניגוד לנהוג, אין בו גישה עיתונאית מחוספסת, גם לא תוספות של קריינות ומוזיקה, ובטח שלא ניסיון לשלוף מן הקהל כמה דמויות נבחרות ולצמצם את ההיסטוריה לכדי כמה סיפורים אנושיים. תחת זאת, הוא פשוט מביט באירועי הכיכר באריכות ובעקביות, בלי להזיז את המצלמה, בלי לקרב אותה, בלי להירדם בשמירה.

      ההתבוננות הזו נעשית מרחוק, ולא מתוך ניכור, אלא כדי לתפוס את הממדים האפיים של המתרחש. כתוצאה מכך, מה שמתקבל שווה ערך לכל אחת מסצנות הכאוס ב"גודזילה", רק שכאן זה לא פנטזיה הוליוודית אלא המציאות. לא קל ולא מהנה לצפות ב"מיידן", אך החוויה המאתגרת מתגמלת ומניחה בידינו פיסה מן ההיסטוריה.

      מסביב להקרנה: הקרנת הבכורה של "מיידן" בקאן היתה גם כינוס של כל העיתונאים הרוסים והאוקראינים שבריביירה, והאווירה המשונה שהשתררה באולם הזכירה את המתרחש בפסטיבלי קולנוע כשמוקרן סרט ישראלי או פלסטיני על הסכסוך בנוכחות הכתבים הרלוונטיים מן הלאומים השונים.

      בתום ההקרנה, מיהרו העיתונאים האוקראינים להלל את הסרט ולהתגאות בכך שההקרנה עברה בהצלחה, כולל מחיאות כפיים רמות וצופים שיצאו עם דמעות בעיניים.

      בתקשורת הרוסית, מטבע הדברים, ביכרו להתעלם ככל האפשר מן האירוע, וציינו רק כי הבמאי לוזניצה סירב לשוחח עם נתיניו של פוטין, חוץ מאשר במסיבת העיתונאים הרשמית בפסטיבל. יוצא דופן היה נביה גזטה האופוזיציונרי, שאמנם סייג ואמר כי "מיידן" הוא יצירה סובייקטיבית, אך העז גם להכריז כי היא עשויה היטב ולשבח אותה בצדק על כך שבחרה להתמקד בהמון האנושי ולא בפוליטיקאים.

      מה יקרה מקאן והלאה? אם היה עוסק בכל נושא אחר, הכובד של "מיידן" היה מקשה עליו לקבל תהודה. אך כיוון שהוא נכון לרגע זה הסרט הכי טרי, גדול וחשוב שנעשה על אחת התפניות האקטואליות הבולטות של השנה האחרונה, אפשר להאמין כי עוד יעשה השנה סיבוב ארוך בפסטיבלים, ומתישהו יגיע גם לישראל.

      מיידן (יח"צ)
      כמו "גודזילה", רק אמיתי. מתוך "מיידן" (צילום: יח"צ)

      "מאמי" (מתחרה במסגרת התחרות הרשמית)

      מה קורה קאן? העבודה הטרייה של ילד הפלא הקוויבקי קסבייה דולן. הוא בן 25 בלבד, אבל זה כבר סרטו החמישי. שלושה מקודמיו כבר הוקרנו בקאן, אך זה הראשון שזוכה להיכלל במסגרת הרשמית. הפעם, הוא עוקב אחר מערכת היחסים בין אלמנה לבנה, צעיר עם הפרעות אישיות שאף אחד ושום דבר לא מצליח לרסן אותו.

      איך היה? כבר לפני הסרט הזה היה ידוע דולן כווירטואוז סגנוני, וכאן הוא משכלל עוד יותר את יכולותיו. השימוש היצירתי שלו בשפת המבע הקולנועי ובשפה המדוברת של הגיבורים הפאנקיסטים, ממצבים את מעמדו כתשובה של דור האינסטגרם ליוצרי פולחן שהתחילו באייטיז כמו פדרו אלמודובר וליאו קארקס. ההעמדה האופראית, הצבעים העזים, העריכה האלימה ופסקול הקריוקי – "מאמי" הוא דרמה שמשכילה לבנות עולם משלה ועושה הכל כדי לסחוף את צופיה לתוכה. עם זאת, קשה גם שלא להירתע מן השאפתנות חסרת הבושה והיומרה הברוטלית של הבמאי, שאוהב קולנוע, אוהב לקבל את האחר ואוהב להתרגש מדברים יפים, אבל יותר מכל מאוהב בעצמו.

      הרגע הבלתי נשכח: הסצנה שבה דוהר הגיבור לצלילי "וונדרול" של אואזיס. היא מספיק חזקה כשלעצמה, אך זה עוד כלום לעומת השוס שמחכה בסופה, כשהדמות הראשית עושה למסך את אחד הדברים הכי יפים ומקוריים שנראו בקולנוע מזה שנים.

      מה יקרה מקאן והלאה? דולן כבר מזמן היה חביב ההיפסטרים, אבל ההקרנה במסגרת הרשמית חשפה אותו לרבים שרק שמעו עליו אבל מעולם לא טרחו לראות תוצר שלו. ההטבלה הזו עברה בהצלחה: הסרט התקבל בתשואות ולאחר מכן מיהרו כלי התקשורת ברחבי העולם לפרסם עליו ביקורות מעולות ואף להכתיר אותו כאחד המועמדים המובילים לפרס בפסטיבל. "מאמא", אם כך, יכול להיות הלהיט שיקפיץ למרכז הבמה את מלך תרבות הנגד, ואולי אף יתרחש סוף כל סוף נס ויהיה לסרטו הראשון שזוכה להפצה מסחרית בישראל.

      מיידן (יח"צ)
      אלמודובר של דור האינסטגרם. מתוך "מאמי" (צילום: יח"צ)

      מסביב לפסטיבל:

      מעט קולנוענים עדיין יכולים להיות מסמר המסיבה גם כשהם לא טורחים לבוא אליה. טרנס מאליק הוא כזה, גם וודי אלן ובעיקר ז'אן לוק גודאר, שהבריז אמש להקרנת הבכורה של "שלום לשפה", סרט הקאמבק שלו המתחרה בקאן. כדי שלא נרגיש בחסר, שלח במקומו בווידאו נאום התנצלות ותודה משונה, בו השכיל להזכיר כמעט באותה נשימה את מולי רינגולד ואת חנה ארנדט.

      נוסף לכך, גם בהיעדרו השכיל גודאר להפוך לשיחת היום בתקשורת הצרפתית. זאת, הודות לראיון ברדיו, בו פתח פה גדול דווקא על מי שידוע כמעריץ מספר אחד שלו – קוונטין טרנטינו. "אני קצת מרחם על האיש הזה, אני בז לו", אמר הבמאי הצרפתי, שנחשב אביו הרוחני של הקולנוען האמריקאי. "הוא לא מעניין אותי בכלל. פעם היינו שונאים אנשים כמוהו, היום אנחנו זורמים איתם. נו מילא, העיקר שהוא שמח".

      גודאר לא נימק את האמירות המעליבות הללו. לא ברור מה כל כך בער לו להשפיל כך את טרנטינו, שמאז ומעולם דאג לפאר ככל האפשר את שמו של הבמאי הוותיק ולחשוף אותו לקהל חדש וצעיר, ואף קרא לחברת ההפקה שלו "חבורה נפרדת" בשם אחד מסרטיו.

      הבמאי של "ג'אנגו" יגיע לריביירה בסוף השבוע לרגל אירוע הנעילה החגיגי – הקרנה מיוחדת של "בעבור חופן דולרים" של סרג'יו ליאונה, עוד אחד מן היוצרים הנערצים עליו. לא ברור כיצד יגיב להשפלה של גודאר, אבל סביר להניח שפשוט יתעלם ממנה, מתוך כבוד לאיש שהוא לא רק אחד מגדולי האנשים שאי פעם אחזו מצלמה, אלא גם אחד מגדולי הפוצים שאי פעם פתחו את הפה.

      קוונטין טרנטינו (GettyImages)
      קיבל כאפה מאבא. קוונטין טרנטינו (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      ובזמן שהצרפתי רב עם האמריקני, תעשיית הקולנוע הישראלי יכולה היתה להתענג בימים האחרונים משלל בשורות טובות. "בורג" של שירה גפן נרכש להפצה בארצות הברית, "את לי לילה" של אסף קורמן קיבל חוזי הפצה בצרפת ובאנגליה, שלומי ורונית אלקבץ זכו לכתבת דיוקן ב"ליברסיון" היוקרתי הודות ל"גט" שלהם, ו"לה מונד", העיתון החשוב בצרפת, פרסם ביקורת משתפכת על "הגננת" של נדב לפיד. כמה משתפכת? חוץ מלהכריז כי הבמאי הישראלי הוא המשיח, היה בה כל סופרלטיב אפשרי.

      בצד ההצלחות של הבמאים והבמאיות, אי אפשר להתעלם גם מן ההישג היוצא הדופן של צלם ישראלי – דניאל מילר הצעיר, שזכה להיות הצלם של "ראן", פרי עטו של פיליפ לקוט קו-פרודוקציה של צרפת וחוף השנהב המתחרה במסגרת "מבט מסוים".

      דניאל מילר (יח"צ)
      "קשה להסביר כמה זה בלתי סביר". הצלם הישראלי דניאל מילר (משמאל) עם הבמאי מחוף השנהב פיליפ לקוט, אמש בקאן (צילום מהאייפון)

      אז איך מתגלגל ישראלי לעבוד בסרט אפריקאי, ועוד בסרט הראשון שהוא מצלם?

      "פגשתי את פיליפ כשהשתתף בחממת הקולנוע בירושלים ב-2012. הוא עזר לי עם סרט קצר שעבדתי עליו, 'בשבחי היום' של אורן אדף, והתלהב ממנו. מאז שמרנו על קשר, ומאז הוא לא מפסיק להפתיע אותי", סיפר לי מילר בריביירה. "אני לא יודע מאיפה להתחיל לתאר כמה אמון נדרש ממנו כשהציע לי בסופו של דבר לצלם את הסרט שלו, וכמה בלתי סביר זה היה. הרי מעולם לא צילמתי קודם לכן סרט באורך מלא; הרי הוא כולו בצרפתית – שפה שאני זוכר קצת מהתיכון, אבל לא יותר מזה; הרי זו הפקה דלת תקציב והיה צריך להטיס אותי במיוחד לכל ישיבה.

      "צילמנו את הסרט בעיקר בחוף השנהב. זאת מדינה במשבר תמידי, שיצאה ממלחמת אחים רק לפני כמה שנים. צילמנו במקומות שנרצחו בהם מאות אנשים, והאווירה בהם עדיין מתוחה. כשהגענו לשם לסיורי לוקיישן, עדיין אי אפשר היה לנסוע ממקום למקום בלי לשחד חייל במחסום כל 200 מטר. עוצר אותך במחסום חייל עם נשק ומדים, ניגש אליך ולא מבקש מסמכים בכלל, הוא פשוט אומר לך שאין לו מה לאכול ואם לא תשלם לו, אתה לא עובר. בשביל אחד הלוקיישנים העיקריים של הסרט היינו צריכים להשתתף בטקס דתי ולהקריב תרנגולות לכבוד האל של אותו ההר, כיוון שהמקום הזה קדוש למקומיים.

      "המסע הזה התחיל במפגש מקרי בירושלים, נמשך דרך המדבר של אפריקה ואז הגיע לקוקטיילים של הריביירה הצרפתית. לאן עוד העבודה עם פיליפ תקח אותי? אני באמת לא יודע, אבל שום דבר כבר לא יפתיע אותי".