"האיש הכי כועס בברוקלין": רובין ויליאמס ידכא אתכם

סרטו החדש של רובין ויליאמס מציג את השחקן המוערך באור אפור, חיוור ומדכא. דורון פישלר סבור שחובבי השחקן ייצאו מאוכזבים מבית הקולנוע

דורון פישלר
יח"צ - חד פעמי

אתם רואים את רובין ויליאמס, וזה כואב. אם הכוכב של "האיש הכי כועס בברוקלין היה שחקן אחר – איזה קומיקאי כושל ואלמוני, או איזה שחקן דרמטי שמנסה לראשונה לטעום את טעם הקומדיה – הסרט עדיין היה רע, אולי גם השחקן, אבל הוא היה רק רע, לא עצוב. אבל רובין ויליאמס – כולנו זוכרים היטב שהוא שחקן מצוין, או לפחות היה כזה. כקומיקאי, הוא אגדי. כשהוא בוחר להיות רציני ("ללכת שבי אחריו", או "לחיות בתמונות", למשל) – גם אז הוא מצוין. רובין ויליאמס הוא אחד האנשים האלה שתנועת שריר בפנים שלהם יכולה להזיז לכם שריר בלב.

ובדיוק משום כך, כואב לראות אותו כאן. כבר מהסצנה הראשונה ברור שמשהו פה לא סתם חורק, אלא שבור. רובין ויליאמס גרוע כאן. לא סתם מאכזב, אלא פשוט רע. הוא מגיש כאן מפגן משחק כל כך נורא, כל כך אטום, כל כך לא ויליאמסי, שצריך לוודא היטב שהאדם שבתפקיד הראשי הוא לא איזה שמוק חסר כישרון שלובש מסיכת גומי שמזכירה קצת את רובין ויליאמס. הכישלון כנראה התחיל כבר בליהוק. ויליאמס אמור להיות האיש הכועס, אדם דרוס ורמוס שזועם בלי הפסקה על העולם כולו – ואולי הוא פשוט לא טוב בלכעוס. התפרצות הזעם שלו בתחילת הסרט, שאמורה לאפיין את הדמות שלו, נראית במקרה הטוב כמו רוגז קל. זה האיש הכי כועס בברוקלין? אל תצחיקו אותנו, הוא אפילו לא בטופ 10 של הבלוק. אבל כועס או לא כועס, הוא פשוט נודניק, מעצבן ולא אמין.

הפאדיחה האדירה הזאת של ויליאמס מודגשת משום שהוא מוקף כאן בשחקנים שאמורים להיות נחותים ממנו בכמה דרגות, וכולם טובים ממנו כאן. מילה קוניס מפגינה בסצנה אחת יותר תיסכול, עייפות וייאוש משויליאמס מצליח בסרט כולו; מליסה לאו גם היא עוקפת את ויליאמס בסיבוב, ופיטר דינקלג' מעולה תמיד, גם בתפקיד הזה – עורך דין חובש כיפה, שבכל זאת מקבל כמה שורות שהיו יושבות מצוין על טיריון לאניסטר.

עוד בוואלה! NEWS

איך מוותרים על סוכר בקפה, בלי לוותר על הטעם?

לכתבה המלאה
האיש הכי מדכא בברוקלין (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דיפולט)

אף אחד מהם לא יכול להציל את הסרט; את מה שלא הורס ויליאמס, משמיד התסריט. הסרט מבוסס – על פי הקרדיטים, לפחות – על סרטו הישראלי של אסי דיין, "מר באום". אשריו של דיין שלא זכה לראות את זה. מלבד הרעיון שפותח את הסרט – אדם מתבשר על ידי רופאו שנשארו לו 90 דקות לחיות – אין ולו שמץ של קשר בין שני הסרטים. לא בעלילה, לא בטון ולא בפרטים.

אחד ההבדלים בין "מר באום" ל"האיש הכי כועס" הוא שבגירסה הנוכחית, מובהר לנו מראש שמגבלת ה-90 דקות היא בולשיט. קוניס, הרופאה, פולטת את האמירה הזאת ומיד מתחרטת. ויליאמס יוצא לרחובות ברוקלין במחשבה שנותרה לו שעה וחצי לחיות, ומנסה לסגור את הקצוות בחייו בזמן הזה – אבל אנחנו הרי יודעים שהוא לא באמת הולך ליפול ולמות בשעה המדויקת היעודה, ולכן כל אלמנט של מתח וספירה לאחור בסרט הושמד מראש. ויליאמס מספיק לעשות הרבה ב-90 הדקות האלה: התמונה שהסרט מציג של התנועה בניו יורק – שמאפשרת להגיע מקצה אחד של העיר וחזרה בתוך שתי דקות – היא הדבר הכי מצחיק בסרט, עבור כל מי שאי פעם היה שם.

את המסלול שעובר ויליאמס תוכלו לשרטט עוד לפני שראיתם את הסרט: לפני מותו, הוא מכיר בחשיבות המשפחה בחייו, ומנסה להשלים עם אשתו הכועסת ובנו שאיתו ניתק את הקשר. הדרך לגן עדן רצופה קלישאות, ואפילו הן כתובות ברשלנות (כמו הסצנה בה ויליאמס מגיע הביתה ודורש סקס מאשתו – סצנה מביכה מהסיבות הלא נכונות)."האיש הכי כועס בברוקלין" הוא כישלון שיוציא אתכם מהקולנוע כועסים, מדוכאים, אם רובין ויליאמס יקר ללבכם.

מה חשבתם על "האיש הכי כועס בברוקלין"? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully