"את לי לילה" / (מוקרן במסגרת השבועיים של הבמאים)
מה קורה קאן? סרטו העלילתי הארוך הראשון של אסף קורמן, שכבר התחרה בקאן בעבר עם עבודה קצרה יותר, "מותה של שולה". את יצירת הביכורים הוא ביים על פי תסריט אוטוביוגרפי של אשתו, לירון בן שלוש, שגם מככבת כצעירה המטפלת במסירות באחותה (דנה איבגי) הלוקה בשכלה, ואז נכנס גבר (יעקב דניאל) לתוך הדינמיקה המורכבת ביניהן.
איך היה? עבודותיו הקצרות של קורמן עוררו ציפיות, וסרט הביכורים שלו לא הכזיב זו יצירה מיומנת, מרגשת ובעיקר שלמה ובוגרת.
מה שיפה ב"את לי לילה", זה שאף אחד כאן לא קופץ מעל הפופיק. בניגוד לקולנוענים צעירים אחרים רבים בתולדות הפסטיבל, קורמן אינו מנסה להכריז על עצמו בכוח כדבר הגדול הבא, והסרט לא מחפש לכפות סנסציות על הצופה. כל מה שהיוצרים רוצים כאן, זה להביא אל הבד סיפור שנראה להם חשוב לספר, והם עושים זאת על הצד הטוב ביותר.
התסריט מיטיב להשתמש במחוות קטנות כדי לשרטט את התמונה הגדולה. הבימוי של קורמן, יחד עם הצלם של עמית יסעור, מביאים אותנו להביט בתמונה הזו קרוב מספיק כדי שנתקרב להבין את המתרחש בעולם הייחודי של הדמויות ולחוש חלק ממנו, אך גם רחוק דיו, כך שתמיד נרגיש כי יש משהו שאנחנו עדיין לא יודעים, ונישאר במתח.
אך מעל הכל, עומדות תצוגות המשחק שהן פשוט לא מן העולם הזה. יעקב דניאל לא היה שם מוכר עד כה, והוא מתגלה כשחקן עם נוכחות; גם בן שלוש היתה אלמונית למדי, ומן הרגע הראשון ברור שהמצלמה אוהבת אותה; ואיבגי, מה כבר אפשר לומר על איבגי? ראיתי אותה השבוע גם בהקרנה מוקדמת של "אפס ביחסי אנוש" הטרי, והיא שחקנית כל כך מדהימה עד שאין כל צורך לגבות את ההצהרה הזו בפאנץ' או בהסבר פיוטי. הופעתה כצעירה עם פיגור שכלי כה משכנעת עד שהצופים הזרים, שלא הכירו אותה קודם לכן, היו בטוחים שהיא אכן כזו במציאות.
לסיכום, הכל מרגיש כל כך אמיתי ב"את לי לילה". זו אמנות אמיתית של אנשי קולנוע אמיתיים, וזה סיפור אמיתי על אנשים אמיתיים, שהלוואי על כולנו ללמוד מן המסירות שלהם.
הרגע הבלתי נשכח: הסצינה בה מגיעה הגיבורה לארוחת צהריים אצל אמו של יקיר לבה הטרי, בגילומה של ורדה בן חור, וזו ממטירה עליה רצף שאלות אכפתיות אך חסרות טאקט כאחד. זהו רגע מקסים שממלא כמה פונקציות: משמש אתנחתא קומית, מספק מידע עלילתי הכרחי באלגנטיות מבריקה ודרך הדיאלוגים, מתמצת היטב את הקונפליקטים בהן נתונה הדמות הראשית וגם מסמל את ההוויה הכל כך ישראלית של המתרחש.
מסביב להקרנה: לפני שקורמן שלף פטיש קולנועי ושבר את לבם של הנוכחים באולם, הוא המיס אותו כשעלה לבמה לפני ההקרנה והציג את הסיפור שמאחורי הקשר בינו ובין שלוש. "לפני כמה שנים ביימתי סרט קצר בשם 'מותה של שולה'", סיפר. "זה היה סרט אוטוביוגרפי, וליהקתי את כל המשפחה שלי בתפקיד עצמם. לא הייתי לי חברה בזמנו אבל רציתי שתהיה לי, וכיוון שזה קולנוע, היה לי חופש יצירתי אז הוספתי גם דמות פיקטיבית בת הזוג שלי. חיפשתי שחקנית לתפקיד, וככה הגעתי אל לירון, ואז מצאנו את עצמנו בקאן, וכאן התאהבתי בה. ועכשיו, היא התסריטאית של הסרט הראשון שלי, היא הכוכבת שלו, היא אשתי והיא אם הילד שלי". הצופים בריביירה, שרגילים לפרזנטציות יבשות המסתכמות ב"אני גאה להיות כאן", התענגו על הנאום ונהנו להיווכח שהפסטיבל לא משדך רק בין סוכני הפצה ומפיקים, אלא גם בין אוהבים.
מה יקרה מקאן והלאה? הקרנת "את לי לילה" הסתיימה בדרך הכי טובה שאפשר לקוות לה. הנוכחים באולם עמדו על הרגליים ומחאו כפיים במשך דקות ארוכות, אנשים עם לחלוחית בעיניים זעקו "בראבו" לבמאי ולצוותו, שמצדם התרגשו גם עד דמעות. כיאה לפידבק הזה, מיד לאחר ההקרנה כבר התפרסמו ביקורות מעולות בהוליווד ריפורטר ובלה מונד, שניים מכלי התקשורת החשובים ביותר בהקשר של הריביירה.
"את לי לילה", אם כך, הוא סרט של מבקרים ושל קהל כאחד, וזה אמור לסדר לו תהודה עולמית יפה, ולא רק במסגרת הפסטיבלית. העובדה שיש בו גם משהו ישראלי ומשפחתי עד מאוד, אמורה גם לסייע לו להתקרב לקהל המקומי, שלאחרונה חשדן כלפי תוצרים כחולים-לבנים. אך חשוב מכל, הדרמה הזו מבססת את מעמדה של איבגי כשחקנית הצעירה הגדולה ביותר במזרח התיכון, ומזניק את קורמן, בן שלוש ודניאל למעמד של כישרונות ענק שיהיה מרתק לעקוב אחר כל פרויקט חדש שלהם.
"החיפוש" / (מתחרה במסגרת התחרות הרשמית)
מה קורה קאן? הסרט הראשון שביים מישל הזנוויציוס לאחר האוסקר על "הארטיסט". בת זוגתו במציאות ברניס בז'ו שוב מככבת, והפעם כנציגת ארגון זכויות אדם, הפורשת חסותה על ילד צ'צ'ני שאיבד את משפחתו לאחר הפלישה הרוסית. קו עלילה נוסף, מתאר את המתרחש בצד השני של המתרס דרך סיפורו של צעיר רוסי הנאלץ להתגייס לצבא ואט-אט מאבד צלם אנוש.
איך היה? השמועות על היות הסרט מבוכה בלתי נסבלת התגלו כמופרזות. בסך הכל, לאורך רוב הזמן יש לנו כאן עסק עם דרמה קולחת ורהוטה. עם זאת, ברור כי מדובר בשיקול דעת מוטה ובצניחה משמעותית ברמה לעומת העבודות הקודמות של הבמאי. "החיפוש" נראה כרצף גנרי של סצינות בנאליות ומסרים קלישאתיים, שנלקחו מן העמודים הראשונים של ספר ההדרכה לעשיית סרטי מלחמה צדקניים. חוץ מכמה סצינות מניפולטיביות במיוחד, הצפייה כמעט ואינה מביכה, אך היא גם לא מרגשת. הסרט אינו תורם דבר לנו או לדיון, ובסופו של דבר נדמה תמוה ומיותר.
הרגע הבלתי נשכח: ובמקרה זה נכון יותר לומר, הרגע שבו הקיטש עובר כל גבול של טעם טוב. קורה בסצינה שמערבבת בין שכול, טראומה והבי.ג'יז, בצורה שגורמת לקהל לרצות לזעוק לבמאי "לא, לא, אל תעשה את זה!".
מסביב להקרנה: מטבע הדברים, במסיבת העיתונאים לאחר הפרמיירה, לרוב נציגי התקשורת היתה אותה תהייה מה גרם להזנוויציוס לעבור מקומדיה קלילה על הוליווד הקלאסית לסרט קודר ובוטה על המלחמה בת זמננו? "האמת היא שהתפלאתי שעד כה במאים כמעט ונמנעו מלעסוק בצ'צ'ניה, ואני חושב שאנחנו זקוקים לסרטים שיגלו לקהל הרחב מה קרה שם ויעוררו אצלו מעורבות רגשית בנושא", הצהיר, "הקהילה הבינלאומית נותרה אדישה לגמרי לצ'צ'ניה. עשרות אלפי אנשים נהרגו, ובתקשורת שתקו. גם האו"ם לא עשה יותר מדי, ואני מקווה שהאנשים עובדים שם מתוסכלים בידי המכונה הזו, שהוקמה כדי להבטיח שלום עולמי אבל בדרך כלל נכשלת בכך לחלוטין. הסרט הזה מוקדש גם לכל אותם עובדי או"ם".
מה יקרה מקאן והלאה? בהקרנת העיתונאים שפכו על הסרט קיתונות של בוז. בהקרנה מאוחרת יותר, לקהל מוזמנים שאינו מהתקשורת, הוא כבר התקבל בתשואות. זה אומר של"החיפוש" אין מה לחפש אצל המבקרים, וגם באוסקר הוא כנראה כבר לא יזכה, אבל אולי בקופות יצליח להותיר חותם. כך או כך, השבוע נודע כי הפרויקט הבא של הזנוויציוס יהיה מהתלה הוליוודית, ובהחלט נראה כרגע כי זה קומדיה היא הז'אנר שמתאים לו.
מסביב לפסטיבל
מחר (שבת) יתקיים טקס הפרסים של התחרות הרשמית, ומטבע הדברים מירב השיחות בריביירה מתמקדות כרגע בהימורים לקראתו. "לוויתן" הרוסי של אנדריי זבייגינצב הצטרף אמש לרשימת הפייבוריטים בזכות עשייתו הקולנועית המרהיבה והביקורת הנוקבת שלו על משטר פוטין, והוא כרגע המועמד המוביל יחד עם "מאמי", "טימבוקטו", "Still the Water "ו"Winter Sleep". ביום שבת כבר נהיה חכמים יותר, ונדע גם אם קורמן זכה בעיטור מצלמת הזהב, המיועד ליוצרי ביכורים במסגרות השונות של הפסטיבל.