אל דאגה, נסדר שלמחזר שלה יהיה קטן

כשטום קרוז וניקול קידמן השתתפו יחד כזוג נשוי ב"עיניים עצומות לרווחה", הצהובונים חגגו. היו להם כל הסיבות לחגוג, אבל את יצר המציצנות אי אפשר היה להשביע בלי לצפות בסרט. הכפילות בין המציאות למציאות הקולנועית היתה מרתקת, והוסיפה רובד נוסף לסרט של קובריק. המשחק בין עובדה לפיקציה, בין מציאות לדמיון, בין תיעוד לאחיזת עיניים, הוא בבסיסה של היצירה הקולנועית.

הדמויות הראשיות ב"אשתי השחקנית" הן איוון ושארלוט. הוא כתב ספורט אנונימי, היא כוכבת קולנוע. הסרט תוהה על הקו שבין משחק למציאות. אולי לא ממש על הקו, אלא יותר על נקודה ספציפית – כששארלוט שוכבת עם שחקן בסרט, האם זה באמת רק משחק? איוון אטאל (שאגב דובב את טום קרוז בגירסה הצרפתית ל"עיניים עצומות לרווחה") כתב, ביים ומככב לצד אשתו בחיים האמיתיים שארלוט גינסבורג (הבת של סרז' ושל ג'יין בירקין).

הבחירה ללהק את עצמו ואת זוגתו, ולקרוא לדמויות בשמותיהם, היא תחילתו של לופ מעניין בין המציאות לקולנוע. דמותו הקנאית של איוון אינה יודעת מנוח כששארלוט נוסעת ללונדון לככב בדרמה רומנטית עם שחקן בריטי ידוע. במציאות הוא כתב לה סצינת מין עם גבר אחר, עליה הוא מנצח מכיסא הבמאי. איוון הקולנועי מנותק לחלוטין מעולם המשחק ואינו מבין אותו כלל. איוון האמיתי, שזהו סרטו הראשון מצידה השני של המצלמה, הוא שחקן שמתקשה להגיע לקרסולי ההצלחה של אשתו.

הלופ יכול היה לחדור הרבה יותר עמוק ולהגיע למקומות מעניינים עוד יותר לולא היה מוגבל למסגרת של קומדיה רומנטית. אטאל, למרות ההתנערות הפומבית מקווי הדימיון בין המציאות לסרט, החל במשימה הקשה של ניתוח מאפייני ומכשולי הקשר שלו עם אשתו. הקנאה המינית והמקצועית, יחסי הכוחות, הסחטנות הרגשית, ההערצה. אולי לא היו לו הכוחות להשלים את המלאכה, אולי הוא פחד להמשיך בחשיפה, אולי פשוט התחשק לו לעשות סרט קליל ומצחיק, קשה לומר. התוצר הסופי מהנה מאוד ומוציא אותך עם חיוך מהקולנוע, אבל גם מותיר תחושה מסוימת של החמצה בגלל ההתחמקות מאמירה ברורה.

אפשר להסתכל על "אשתי השחקנית" גם מזווית אחרת, כמחווה של איוון לשארלוט. ניכר לאורך הסרט שאטאל אוהב ומעריץ את אשתו עד אין קץ, מוקסם ממנה וגאה בה, ובהחלט כיף להסתכל בזה מהצד. אני עצמי לא חובבת גדולה של קומדיות רומנטיות, אבל בסרט הזה מאוד נהניתי.