פשטו את מדי הקלאברים ולבשו את מדי בני האדם

"מצעד האהבה לא מכיר בגבולות ולא בזהויות לאומיות. הוא מייצג בינלאומיות ושיתוף פעולה חיובי בין צעירים למען התפתחות החברה באירופה המאוחדת ובעולם כולו" – זה היה המניפסט ששיגר בברלין את מצעד האהבה הראשון ב-1989.

מצעד האהבה החמישי יתקיים מחר בתל אביב, והוא מלכתחילה מתקיים כחוויה אבסורדית. האג'נדה הערכית המופיעה מעלה, כפי שניסח אותה ד"ר מוטה (ממציאו של מצעד האהבה וסנדקו) ושעליה הושתת המצעד המקורי בשנותיו הראשונות, כלל לא מהדהדת בסדר היום הישראלי ובוודאי שלא מהווה איזושהי פונקציה במהלכה של אחת מההתקבצויות החילוניות המשמעותיות ביותר בתרבות הפופולרית בעולם בכלל וישראל בפרט. השנה, הרבה יותר מבשנים קודמות, מצעד האהבה הישראלי הוא בדיחה עצובה ולא הצהרת כוונות של מאסות של אנשים. הוא אירוע שאיבד את הבסיס המוסרי שלו.

המצעד, שקיומו הוא אקט פוליטי בפני עצמו, בחר גם השנה לסתום את הפה לנוכח האירועים ולענות לאריק שרון והחבר'ה עם שלומי זידן על המשאית של ה-TLV. מיותר לציין שמדיניות הממשלה והמציאות הישראלית משתינות על כל אלה בקשת.

ב-98', לפני שהחיים התפוצצו לכולנו בפרצוף, מצעד האהבה היה עדות לכך שאפשר לחיות כאן בצורה יחסית נורמלית. שנתיים אחר כך כבר היתה אינתיפאדה, ובשנה שעברה היה זה מצעד שבו יש יותר שוטרים סמויים ומאבטחים מסוחרי סמים, עניין בעייתי בפני עצמו. אבל אם ב-2001 אפשר היה עוד לתרץ את הניתוק של מצעד האהבה מהמציאות הישראלית בכך שעוד לא התרגלנו למעגל האלימות, ואפילו אפשר היה להדביק עליו את ה"אסקפיזם" שהוא כל כך דרש, הרי שהשנה כבר לא מספיק לומר שעצם קיום המצעד הוא אמירה בפני עצמו. ממש לא. השנה כבר לא מספיק לרקוד ולהיות שמח כדי לקרוא תגר על האקלים הישראלי, לא מספיק לענטז על הפודיום על מנת להעביר מסר, ובטח שלא מספיק שמאה אלף איש יצעדו בליווי אלפיים אנשי משטרה ויעמידו פנים שניתן להמשיך לחיות כאן בצורה כזאת. הגיע זמנו של המצעד להתחיל לתת קצת בראש.

ההימנעות של מצעד האהבה מאמירה פוליטית ברורה שתייצג כיאות את המסרים שוחרי השלום של ההאוס אינה מובנת לי. העניין אינו זר למסורת של מצעד האהבה – המצעד הגרמני מסרב במשך שנים להזדהות עם מפלגות פוליטיות או מצע מסוים מתוך טענה שההדוניזם שבהתכנסות האדירה הזאת מדבר בעד עצמו. הטענה הזאת בעייתית גם לגבי המצעד הגרמני וגם לגבי המצעד הישראלי.

מצעד האהבה בברלין, שבשיאו הגיע למיליון וחצי חוגגים, התרחק שנות אור מהמטרות הראשוניות שלשמן התכנס: מחגיגה קטנה של אחווה ופנאן (150 איש סך הכל במצעד הראשון) הוא הפך בעיקר לחגיגה של מפרסמים, סופרסטאר די.ג'ייז, חסויות והמון כסף. אי לכך הסימבליות של המצעד, שמייצג כביכול אהבה, שלום ואנושיות, לא מספיקה ולא אמורה לחולל שינויים חברתיים ותרבותיים של ממש. מאות אלפי רוקדים במצעד הממומן על ידי חברות ענק שהמשטר חפץ ביקרן זה בדיוק מה שממשלות צריכות כדי להמשיך ולהשלות את הציבור כי באירועים מסוג זה הוא אכן מתנער משגרת חייו. למעשה המצעד משכפל התנהגויות עדריות וקונפורמיזם מיינסטרימי המשרת את מטרות ההגמוניה השלטת. השלד התיאורטי שעומד מאחורי הרעיון הנהדר של אומת דאנס שאמורה היתה להתעלות מעל לשאלות של גזע, לאום וסוגיות כלכליות כאלו ואחרות, התפורר לחלוטין באחד ממיצגי הקוקה קולה הגדולים של זמננו.

המצעד הישראלי מתבסס גם הוא כמובן על אותה סימבוליקה – כך וכך אנשים שירקדו כך וכך שעות אמורים להצדיק את התואר "אהבה". אבל זה, כאמור, אינו די. מוטב היה אילו מארגני המצעד היו מניפים את דגל הפיוס והפשרה, מבלי להיכנס לעובי הקורה המפלגתית, באופן שהיה לוקח את המצעד לדרגה שהיא הרבה יותר נכונה מבחינת החיים שלנו בישראל. המצב הוא מספיק חרא מכדי שנוכל להרשות לעצמנו שעשרות אלפי אנשים, דקדנטים והדוניסטים ככל שיהיו, סתם ירקדו בתל אביב ולא יותירו אחריהם שום חותם שיערער קצת את היסודות מתחת לתוכניות של בוגי.

אם מצעד האהבה אכן היה שואף להצדיק את שמו, הוא היה מנסה להתייחס לתמונה הכוללת שבה הוא מתרחש ומנצל את האופציות הנהדרות שיש בהתקהלות המונית לקריאה שאינה משתמעת לשתי פנים. התעלמות היא כבר מזמן לא פתרון שיכול לשאת פרי כלשהו. ואני אתעלם מזה שמחר יצעדו שם יותר מחמישים אחוז אנשים שחושבים ש"ששששששששמאלני" זה סוג של מחלת נפש.


* מצעד האהבה, טיילת תל אביב, יום שישי, החל מ-13:00