"בן יחיד": דמויות איומות בסרט למיטיבי לכת

שעה וחצי בחברת דמויות איומות זה לא כזה כיף וההתנזרות המכוונת מכל הנאות הקולנוע גורמת ל"בן יחיד" להיות חוויה חדגונית. ועדיין - תצוגת משחק אדירה של אחת השחקניות אולי שווה הכל

  • בן יחיד
דורון פישלר
יח"צ - חד פעמי

ייתכן שההבדל בין "סרטי פסטיבלים" לבין "סרטי קהל" הוא ההבדל בין להעריך סרט לבין ליהנות ממנו. סרטי פסטיבלים, אלה הקשים לצפייה, הארוכים והשותקים, הם אלה שמוציאים מאנשים מחיאות כפיים מלאות הערכה, השחקנים מקבלים כבוד ותארים כמו "מדהים", והתסריטאי זוכה לשבחים על איפיון מדויק של מצב האומה. אבל האם זה כיף? לא ממש. אתם יכולים לספר עד כמה סרט דוגמה 95 האחרון שראיתם לא יצא לכם מהראש, אבל ייתכן בהחלט שמאיזו קומדיה רומנטית טיפשית הייתם נהנים יותר.

"בן יחיד" הוא אחד מאותם הסרטים שאפשר להעריך, אבל קשה ליהנות מהם. הסרט שייך למה שנראה מכאן כמו גל בקולנוע הרומני: כל הסרטים שמגיעים אלינו מאותה פינה של אירופה בשנים האחרונות שייכים לסגנון האולטרה-ריאליסטי, שמשתמש בשוטים ארוכים, מצלמה סטטית, שיחות יומיומיות, מצבים מהחיים, סירוב מוחלט להפעיל על הסרט עלילה "הוליוודית"המחייבת סוף טוב (או סוף כלשהו), ואפילו ויתור על מותרות כמו מוזיקה במשך הסרט. "מותו של מר לזרסקו" ו"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" היו גם הם כאלה. אגב, ייתכן בהחלט שרוב הסרטים הרומניים הם בכלל קומדיות נמוכות או סרטי אימה – אבל זה הז'אנר המסוים הזה שמצליח בפסטיבלים בחו"ל, וזה מה שמגיע אלינו.

עוד בוואלה! NEWS

איך מוותרים על סוכר בקפה, בלי לוותר על הטעם?

לכתבה המלאה
אין בעולם אהבה, כמו אהבה של אמא (צילום: מערכת וואלה! NEWS, דיפולט)

גם הפעם יש עלילה מעטה שמתקדמת באיטיות. הפעם היא עוסקת באישה מבוגרת, בורגנית עד מאוד ומרירה לא פחות. יש לה בעל שהיא מזלזלת בו ובן מבוגר שהיא אוהבת, ולבן יש בת-זוג שהיא מתעבת, כי לבן שלה, כמובן, מגיע יותר. ואז הבן שלה מעורב בתאונת דרכים שבה נהרג ילד. אנחנו לא רואים את התאונה; אנחנו שומעים עליה רק כשהאמא מקבלת את הבשורה.

מאותו הרגע, האמא נמצאת במשימה: לחלץ את בנה האהוב מהכלא. את זה היא מוכנה לעשות בכל דרך: ייעוץ, פיברוק דו"חות משטרתיים, שיחוד עדים. זה לא שלא אכפת לה מהילד המת וממשפחתו – אבל מהבן שלה אכפת לה יותר. הבן עצמו, כדרכם של בנים, לא מכיר תודה, אלא מתייחס לאמא לחילופין כמשרתת וכמטרד. שניהם, הבן והאמא, דמויות של אנשים איומים. שניהם גם מגולמים באופן מדויק.

את האם מגלמת לומינטה גאורגיו, וחבל על הזמן כמה שהיא מעולה. הדמות שלה תיראה מוכרת (ואיומה) גם למי שמעולם לא הכיר בורגניות רומניות. היא לא מפלצת: יש לה רגשות, יש לה גם קשיים, אבל אין לה עכבות. רוב הסרטים החברתיים היו מציגים את המצב מנקודת המבט של הצד הצודק – משפחת הנער הנפגע, שנדרסת פעם נוספת מתחת למערכת המושחתת שבה כסף וקשרים יכולים לקנות משפט. בסרט כזה, גאורגיו היתה הנבל, והיתה יכולה לעשות את זה בקלות, בלי לשנות פסיק בהופעתה בסרט. במקום זה, הסרט מוצג כולו מנקודת המבט שלה, ומאפשר להציג גם את האנושיות שלה. זאת החלטה אמיצה ומעניינת – אבל זה לא הופך אותה לדמות נחמדה, או מעוררת הזדהות.

וזאת בדיוק הבעיה של הסרטים האלה. אפשר להעריך את הבמאי והתסריטאי על בחירת הסיפור ואופן הצגתו, ולהניד ראש בהערכה כנה להופעתה של גאורגיו, אבל האם כל זה מספיק כדי להמליץ על הסרט? לא ממש, האמת. כי למרות הכל, שעה וחצי בחברת דמויות איומות זה לא כזה כיף, וההתנזרות המכוונת מכל ההנאות שהקולנוע עשוי להציע גורמת לחוויה להיות חדגונית ולא מעניינת מספיק. כשהסרט מציע את הגמול לעבודה שהצופים השקיעו בו – בסצנת הסיום המרשימה – זה מעט מדי ומאוחר מדי. אבל אין ספק שלומיניטה גאורגיו שחקנית מעולה. וזה ההבדל בין צופי פסטיבלים לבין צופים רגילים: אם זה מספיק כדי לגרום לכם לראות את הסרט, אתם צופים מהסוג הראשון.

מה יובל מנדלסון וריקי בליך חשבו על הסרט?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully