אם יש משהו שמזוהה עם איש הטלוויזיה, הסאטיריקן, הפרזנטור והכותב מודי בר און, הרי שזה חצי החיוך התמידי שיש לו. חיוך ה"תנשמו עמוק, הכל בסדר, הכל יהיה בסדר"; זה שמאותת שכשאנשים חכמים לא מתנהלים בהיסטריה, פומפוזיות וחרדתיות, גם אנחנו יכולים להירגע. ברוב מפעלותיו של בר און, יחד עם ענת זלצר שותפתו ליצירה ולהפקה, הוא הצליח לשמור על החיוך הזה. ודווקא עכשיו, כשאנחנו צריכים אותו יותר מתמיד, משהו בפנים המהבהבות תמיד של בר און, כבה.
"כביש 90", הסדרה הדוקומנטרית החדשה של בר און וזלצר, מקיימת בדיוק מה שהיא מבטיחה מסע מקצה אחד של ישראל לקצה שני, על הכביש עם יחסי הציבור הכי גרועים שיש. 478 קילומטרים שמפלחים את ישראל כמו עוד מין שבר על קליפת כדור הארץ, מחבר בין האומללות של מטולה למראית-העין של הזוהר התיירותי האילתי. לא סתם מתייחסים אל כביש 90 כאל החצר האחורית של ישראל, זו לא סתם מטבע לשון פיוטית, זה ממש דיווח מהשטח השטח שנראה כמו עזובה, מרחבים לא מיושבים, הזנחה של המדינה, ייאוש של התושבים, ומלחמות קיום יומיומיות ומתישות.
"כביש 90" מצולם כמסע, מסע כרונולוגי שמתחיל במטולה והולך ומדרים ומתפתל עם הכביש; מה שאפשר לזהות במהלך הדרך הזו הפיזית, התיעודית, והנפשית, זה שעם התקדמות הפרקים כביש 90 ותושביו ומצוקותיו מתחילים לסדוק את הציפוי העליז של בר און. הרגע בו נחצה הקו בין בר און הדוקומנטריסט המתעד השומר על מרחק תיעודי ממושאיו, ובין מודי האדם הפרטי, מתרחש כאשר הוא מחלק את כל המזון שיש לו במקרה במכונית בין ילדים בדואים עניים המתחננים לממתק, מסטיק או לחם. וכאשר המזון נגמר מהר מדי, הוא מוציא כסף מכיסו, וזה נחטף מידיו במהירות על ידי הילדים הגדולים והחזקים יותר, והוא נאלץ בלית ברירה להותיר אחריו ילד אחד בוכה שלא הספיק לקבל לא מזון ולא כסף. אם זה היה הרגע שבו נמחק למודי בר און החיוך המפורסם, אי אפשר להאשים אותו. דלהי זה כאן ממש מרחק כמה קילומטרים מהחיים הנוחים שלנו.
הייחוד של "כביש 90" ממש כמו הייחוד של הסדרות התיעודיות הקודמות שאחראי להן הצמד היוצר בר און את זלצר, הוא שכמו שמה של הסדרה המפורסמת שהגיש בר און, הגישה השלטת היא "הכל אנשים". לא המאבקים הפוליטיים הגדולים, לא סכסוכי מועצות מקומיות, לא תג מחיר ולא מטריות נושא גדולות שמככבות במגזיני תחקירים. אנשים. קטנים, אנונימיים, אוהבי ארצם ואדמתם, כעוסים, מפויסים כל המגוון שמציעים המפגשים הבלתי אמצעיים של בר און איתם. דרכם, לפי האני-מאמין הדוקומנטריסטי של בר און, אפשר ללמוד משהו שיש בו אמת והיכרות עמוקה עם המאבק המתמיד שהוא החיים בישראל הפרברית.
"כביש 90" לא מתיימרת להציע פיתרון, גם אם היה אחד כזה שלא כולל מכונת זמן. בר און הוא לא "כלבוטק", לא "עובדה" ולא הבולדוזר הדוקו-אקטיביסטי של אורלי וילנאי וגיא מרוז. בפתיח המדובר על רקע מוזיקלי מקורי (ובכלל יש לציין את פס הקול שאורז את "כביש 90" באופן כל כך יפה ומלנכולי), נדמה לרגעים שבר און תופס משהו מגוון הקול של מאיר אריאל, הטרובדור הכי כן ופיוטי שהיה לנופי הארץ הזו. לפעמים זו פשוט התבוננות, לפעמים קינה, לפעמים הכרה ביופי הפגום שיש פה. מודי בר און שר את השיר המטורף על הארץ.
הסדרה "כביש 90" משודרת בערוץ 8
מה אתם חשבתם על הפרק הראשון של "כביש 90"? ספרו לנ ו בפייסבוק