הבחירות של אלון אולארצ'יק
Jimmy Hendrix - "Are You Experienced"
הנדריקס היה אמן שזיעזע אותי. הייתי בן 17 והשירים "Hey Joe", "Purple Haze" ו-"Fire" חרשו לי את המוח. זה היה סאונד שממש ממש לא התאים לערכים המוזיקליים שעליהם גדלתי (מוזיקה קלאסית ושירי פופ מתונים), אבל הרגשתי שכאילו יש בקיצוניות של השירים משהו חשוב. הלכתי שבי אחרי האנטי שבזה.
Cream - "Fresh Cream", "D'israeli Gear", "Wheels of Fire"
את להקת הקצפת עם קלפטון בגיטרה, ג'ק ברוס בבס וג'ינג'ר בייקר בתופים הכרתי דרך חברי דני סנדרסון. בצבא ניגנו קאברים שלהם במסיבות. ג'ק ברוס השפיע על סגנון הנגינה שלי בבס: הוא ניגן באופן מלודי, ובאינטנסיביות פולשנית ממש. עד ברוס תפקיד הבס ברוק היה לשמש מעין טפט אחורי. לא הצלחתי להחליט איזה מהאלבומים השפיע יותר אז כתבתי את שלושתם.
Ella Fitzgerald - "Ella in Hollywood"
כשהייתי בן 14 למדתי בפנימיה צבאית. יום אחד אבא שלי קנה לי פטיפון ותקליט. זה היה התקליט. חרשתי אותו בחדר משך שבועות, וידעתי בעל-פה את כל האילתורים של הזמרת הנפלאה הזאת. לא הבדלתי אז בין מנגינת השיר לבין האילתור שבא אחרי, וכל הענין נשמע לי כמו מנגינה אחת ארוכה ומושלמת. זה בהחלט היה האלבום שפתח אותי לג'אז.
James Brown - "Sex Machine", "Papa's Got a Brand New Bag"
שני השירים האלה הופיעו במקור כסינגלים, לא ב"אלבום". מישהו יודע למה? השירים האלה החדירו להכרה את המושג "גרוב". פה חשדתי שחוץ מ"קצב", שקיים כמעט בכל שיר, יש משהו מיסתורי שגורם לגוף לזוז בעל כורחו, משהו שמדגיש את היסוד הייצרי בו. כבסיסט, נפתחה בפני גישה חדשה לנגינה אקטיבית רפטיטיבית ומפמפמת.
Jimmy Hendrix - "Band of Gypsys"
הנדריקס כבר אמרנו? לטעמי האלבום הטוב ביותר שלו עם באדי מיילס ששר ומתופף וביל קוקס הנפלא על הבס. אלבום בעל יופי כואב, עם סאונד מאוד חשוף יחסית למערבולת הפסיכדלית שאיפיינה את תקליטיו עד אז. מאוד ריגש אותי להקשיב לו ואחר-כך לנגן את הקטעים בהרכבים שונים. וידוי: כשהודיעו ברדיו שהנדריקס מת בכיתי. ואני אף פעם לא בוכה.
הבחירות של אלעד אדר
Bon Iver - "Bon Iver"
האלבום השני של "בון איבר", להקת אינדי אמריקנית שייסד סולן הלהקה המדהים, ג'סטין וורנון. פעם בכמה שנים אני נתקל באלבום שלא עוזב אותי, וזה אחד מאלה. השירים, הביצוע, הנגנים, הסאונד, המקוריות. תענוג. אהבתי מאד גם את האלבום הראשון שלהם - שלו, "For Emma, Forever Ago", שסיפור כתיבתו כבר מוכר כמעט לכל חובב אינדי באשר הוא. יש ביוטיוב כמה ביצועים חיים שלהם באולפן, טובים במיוחד, ממליץ להריץ חיפוש למי שפולק - פסנתר - מינימליסטי בטוב טעם עושה לו את זה.
Sting - "Ten Summoner's Tales"
אחד מאלבומי נעוריי. האלבום הרביעי של סטינג כסולן. לחנים מעולים, טקסטים חכמים, נגני-על, וסאונד מעולה (בטח לשנה שבה זה יצא...). יש מצב שבין גיל 15 ל-17 שמעתי את האלבום הזה כמה מאות פעמים. עם השנים אהבתי לסטינג נדדה יותר לכיוון אלבומיו הקודמים ולאלה שעשה עם פוליס, אבל עדיין, כשאני נזכר בכל מיני חוויות נעורים מתוקות (וגם פחות...), אני שומע ברקע את סולו ההאמונד של David Sancious מתוך "St Augustine In Hell" או את פתיחת הגיטרה האלמותית של דומיניק מילר מתוך "Shape Of My Heart".
קית' ג'ארת - "The Koln Concert"
עוד אחד מאלבומי גיל התיכון, אם לא "ה". אלבום הופעה חיה שהוקלט ב-24 בינואר 1975 בקלן, שבגרמניה. הקלטה שהפכה לאחת הקלאסיקות הגדולות של הג'אז. אלבום המהווה מופת של אלתור ונגינה חופשית. אני זוכר שכפסנתרן צעיר האלבום היווה לי השראה גדולה בכל הקשור לאלתור, להלחנה ספונטנית ול-FEEL.
החברים של נטאשה - "שינויים בהרגלי הצריחה"
באזור גיל 14-15 נהגתי למדוד את מרחק הנסיעה באופניים ממקום למקום על פי כמה שירים מהאלבום הזה אספיק לשמוע בווקמן. ידעתי למשל שמהבית שלי לבריכה במכון ויצמן על אופניים אספיק להאזין מההתחלה של "אל תתפשטי לי" ועד הסוף של "עוד נגיעה". אבן דרך בחיבור האישי שלי לרוק ישראלי, ובראי הזמן, אבן דרך ברוק הישראלי נקודה.
Paul McCartney - "Memory Almost Full"
הסינגר-סונגרייטר האהוב עליי. זה אלבום שיצא ב-2007 אחרי "Chaos And Creation" המופתי כשלעצמו. לקח לי קצת זמן להתאהב באלבום הזה, אבל אחרי כמה האזנות נכבשתי. רוקנ'רול אמיתי בגישה ובהגשה. מדהים בעיניי שמקרטני, בגילו, עדיין מייצר אלבומים שנושבת בהם כזו רוח נעורים. האיש הוא בית ספר מהלך לאיך עושים את זה באמת. סאונד פריך ומהמם של המפיק אנדי קאהן ושל טכנאי המיקסים האגדי אנדי וואלאס. מהאלבומים שמונחים אצלי קבע על השולחן.