פסטיבל הסטודנטים 2014: ראיון עם סבסטיאן סילבה

לרגל ביקורו בפסטיבל הסטודנטים התל אביבי, הבמאי העולה סבסטיאן סילבה מסביר למה כדאי לתלמידי הקולנוע בישראל להישאר בארץ, אבל לעזוב את הלימודים

  • סבסטיאן סילבה
אבנר שביט
יח"צ - חד פעמי

פסטיבל הסטודנטים בתל אביב ייפתח ביום שבת הקרוב (31 במאי עד ה-7 ביוני), ויביא עמו לארץ שלל אורחים בעלי שם, ובהם אבירי הקולנוע החברתי ז'אן פייר ולוק דארדן, היוצר הפולחני ליאו קאראקס, המאסטר הדרום-קוריאני קים ג‘י-וון וכן את סבסטיאן סילבה, במאי צ'יליאני צעיר (35), שמיצב את עצמו בשנים האחרונות כאחד המעניינים בדורו.

סילבה עסק בתחילת דרכו גם באנימציה ובמוזיקה וקצר הצלחה מסוימת, אך את הפריצה האמיתית עשה הודות לעבודתו הקולנועית – ובעיקר בזכות סרטו השני, "המשרתת", מ-2009. הצ'יליאני, בן למשפחה אמידה שגדל מוקף בעובדי בית, העמיד במרכז העלילה דמות מהסוג שמוכר לו היטב, ותיאר את מאבקה לשמור על משרתה. המסמך החברתי היה מועמד לגלובוס זהב וזכה בשלל פרסים, כולל שניים בפסטיבל סאנדנס, מה שפתח לקולנוען את הדלת לאמריקה.

מכאן גם נולד שיתוף הפעולה עם הכוכב מייקל סרה, שהופיע בשניים מסרטיו של סילבה – "קסם קסם" ו"קריסטל פרי וקקטוס הקסמים". האחד דרמה פסיכולוגית, על גבול האימה, האחר סרט הרפתקאות קומי. שניהם מ-2013, שניהם הפקות אמריקניות דוברות אנגלית שמתרחשות בצ'ילה, ושניהם זכו בצדק לשבחים ולפרסים אך לא הוצגו בארץ מסחרית, ופסטיבל הסטודנטים יעניק הזדמנות לראותם על מסך גדול וכן להשתתף בכיתת אמן עם היוצר הצ'יליאני.

בעודו אורז המזוודות לארץ, מצא סילבה זמן לנהל עימי שיחה מביתו שבניו יורק. משום מה, סירב לעשות אותה טלפונית והתעקש לסמוך על איכות הקו המפוקפקת של הסקייפ, בו מייצג אותו אווטאר של סנאי חביב. מתוך חמישים דקות ברוטו, כמחצית מהן הוקדשו לצעקות "מה שאלת?" ו"מה ענית?!", אך גם כך, קשה היה שלא להתרשם מן ההתלהבות והנדיבות של הבמאי, תשוקתו לאמנות, קולו הייחודי ואבחנותיו הדקות.

עוד בוואלה!

הצלחה בפסיכומטרי בשיטה שמומלצת ע"י האוניברסיטאות

לכתבה המלאה
בסקייפ הוא נראה כמו סנאי. סבסטיאן סילבה (צילום: GettyImages, דניאל זוכניק)

יותר מכל, עניין אותי לשוחח עם סילבה על "קסם קסם", אחד מהסרטים המהפנטים של העת האחרונה. עברה שנה מאז צפיתי בו בפסטיבל קאן הקודם, ועדיין קשה לי להוציא מהראש את הסיפור על הצעירה האמריקנית (ג'ונו טמפל) שנוסעת עם חבריה לטיול בצ'ילה, והסביבה הזרה והמוזרה גורמת לה לאבד אט-אט את שפיות דעתה.

אם כך, מטריד לצפות בסרט, ומתברר שהיה גם מטריד לעשות אותו – ובדיוק לכך סילבה כיוון. "רציתי לצאת מאזור הנוחות שלי", הוא מספר בראיון בוואלה! תרבות. "ב'המשרתת' עסקתי בנושאים שאני מכיר היטב, אז התנהלתי בביטחון, והפעם רציתי לפחד. אז התחלתי לחשוב מה מטריד אותי, וישר עלו בי בראש הסרטים עתירי הפרנויה של פולנסקי, למשל 'רתיעה' ו'הדייר'. אלה סרטים שבדיוק כמו 'קסם קסם', עוסקים בדבר הכי מערער שיש – אנשים נורמליים שמאבדים את היציבות המנטלית. אחרי זה גם שאלתי את עצמי מה ההפרעה הנפשית הכי מפחידה שיש, והגעתי למסקנה שזו סכיזופרניה, אז החלטתי לייצר את התחושה שאולי זה מה שהגיבורה סובלת ממנו. בסך הכל, זו היתה חוויה מפחידה אמנם, אבל גם כיפית – היה לי הרבה יותר מעניין ובסופו של דבר גם הרבה יותר קל לצלם דמויות ומצבים שאני לא מכיר".

מכל המצבים הללו, זה שאתה מצלם הכי יפה הוא הסצנה לצלילי "Pass it on" של דה נייף. זה השימוש הקולנועי הכי חזק שראיתי בשיר שלהם.

"תודה, היתה לי אובססיה ארוכת שנים כלפי השיר בזה. בפעם הראשונה ששמעתי אותו, הקשבתי לו אחר כך שבע פעמים ברציפות, ורקדתי לצליליו ברכבת התחתית, לבדי".

מתוך "קסם קסם" - השימוש הכי טוב בשיר של דה נייף

בוא נעבור לביקור שלך בתל אביב. נוסף להקרנת הסרטים תקיים גם שיחה עם הקהל באוניברסיטה, ומניסיון, בטוח תישאל – מה העצה הכי חשובה שיש לך לתת לסטודנטים לקולנוע. אז מה תענה?

"כמובן שיש כמה עצות ואין עצה גדולה אחת, אבל בעיקרון אני חושב שהדבר הכי חשוב בשביל יוצר מתחיל זה למצוא את הקול שלו. אני אומר – אל תחשוב איך לעשות סרט שיזכה בדקל הזהב ואל תחשוב איך לעשות סרט שיביא לך הרבה כסף. במקום זאת, תחשוב איזה סיפור יש שרק אתה יכול לספר אותו. אל תביים עוד סרט מאפיה, כי אלא אם אתה במקרה חבר יאקוזה, סביר להניח שלא תכתוב סרט מאפיה שיהיה גדול יותר מכל אלה שקדמו לו, אלא סתם תעשה משהו ילדותי שיהיה דומה לדברים שכבר נעשו. במקום זה, תחשוב על המשפחה שלך. הנה משהו שאתה מכיר טוב יותר מכל אחד אחר. אתה הרי מכיר את כל היתרונות והחסרונות של אבא שלך, אז אם תכתוב דמות בהשראתו, היא לבטח תהיה דו ממדית ומלאת חיים. במקום להתאמץ בכוח ליצור דמויות שיהיו קוליות, תספר לנו על ההורים שלך. בכל הקשור אליהם, אתה המאסטר, ואיש לא יכול להציג את הסיפור שלהם טוב ממך".

יש גם סטודנטים שמתלבטים למה בעצם הם צריכים לשלם כל כך הרבה כסף בשנה בשביל לימודי קולנוע. האם זה באמת הכרחי בימינו?

"לא, זה לא. אם אתה עכבר קולנוע, ואתה בא ללמוד תיאוריה, ולכתוב מאמרים ומחקרים, אז יש בתי ספר שטובים לאספקט האנליטי הזה. אבל בשביל הלימודים המעשיים? אני מסכים עם הסטודנטים שחושבים שהלימודים מיותרים. הם לא מיותרים מבחינת האוניברסיטה, שמרוויחה כסף מהתלמידים, אבל בשביל התלמידים עצמם? אף אחד לא באמת יכול ללמד אותם איך לספר סיפור, ובשביל לדעת להפעיל מצלמה, אפשר למצוא מדריכים באינטרנט. אני אישית שרדתי בדיוק חצי שנה בבית ספר לקולנוע, וגם אז את רוב הזמן ביליתי בעישון מריחואנה".

בתור מי שכבר נחל הצלחה באמריקה, אולי גם ישאלו אותך מה הדרך הנכונה לעשות זאת: להתחיל ישירות בארצות הברית, או קודם כל לעשות לעצמך שם במדינת המוצא שלך, ואז לקוות שזה ייצור לעצמך הזדמנויות מעבר לים.

"גם כאן, אני לא בטוח שיש דרך נכונה אחת לעשות את זה, והאמת היא, שהכל קרה לי במקרה והתגלגל בלי שתיכננתי. אם אני צריך לנחש, ההימור שלי יהיה שאם קולנוען ישראלי יעבור לאמריקה כבר בתחילת דרכו, הוא יהיה אבוד, כי הוא לא יידע לספר כמו שצריך את הסיפורים שיש למדינה הזו. עדיף לו להתחיל במקום שממנו הוא בא, כדי לספר את הסיפורים שהוא מכיר, ואם יעשה זאת טוב מספיק, יהיה מישהו שירצה לתרגם אותם, אבל בתור התחלה אתה צריך להתחיל עם השפה שלך, ולא משנה אם אתה ישראלי, צ'יליאני או פרואני".

"אני אוהב סקס בחיים, אבל בקולנוע זה מיותר". מתוך "קסם קסם"

לסיכום, בוא נדבר על הסיפור החדש שאתה מספר – "נסטי בייבי", סרטך הטרי שעוד לא ברור מתי תהיה הקרנת הבכורה העולמית שלו. זו קומדיה על זוג הומואים שמנסה להיעזר בחברתם (קריסטן וויג) כדי להוסיף ילד לתא המשפחתי שלהם. אתה הומו מוצהר, ובעבר אמרת שעזבת את צ'ילה בגלל ההומופוביות שבה, האם היה חשוב לך לעשות את הסרט כחלק מן המלחמה על זכויות הזוגות החד-מיניים?

"תשמע, בכנות, אני חייב להגיד לך, אני יודע שזוג הומואים זה לא מקובל בקולנוע כמו זוג סטרייטים, אבל הנטיות המיניות של הגיבורים בכלל לא מעניינות אותי. אם אצטרך להיות אקטיביסט, אהיה אקטיביסט, אבל כרגע אני מבטיח לך שברגע שתצפה בסרט, תשכח במהרה שהזוג גיי. זה כל כך לא הנקודה כאן, זה פשוט עוד סיפור על זוג שחי יחד כבר הרבה שנים. הנטיות המיניות שלהם לא מוחצנות קולנועיות בשום צורה, גם אין שום סצנת סקס ביניהם. לא בגלל שיש לי משהו נגד סקס של הומואים, פשוט כי באופן כללי אני לא אוהב סצנות סקס".

ממש כמו טרנטינו, למה זה במקרה שלך?

"אולי כי סקס יותר מדי מזכיר לי פורנוגרפיה, אבל בעיקר כי אני לא מבין למה צריך להראות סקס אם אין לזה צידוק עלילתי. אם אתה כותב סצנה שמגלים בה שיש לבחורה בולבול בין הרגליים, או שרואים בה שלמישהי יש על השדיים איזה כתם לידה הרה גורל – אז יש בזה טעם. אבל אחרת? זה סתם חמדני. מספיקות שלוש שניות בשביל להבהיר לצופים שהגיבורים עשו או הולכים לעשות סקס, באמת שלא צריך למרוח את זה יותר מדי. באופן אישי, אני ממש נהנה מסקס בחיים עצמם, אבל בקולנוע הוא נראה לי מיותר".

על מועדי ההקרנות לסרטיו של סילבה ולכיתת האמן שלו, ולכל הפרטים הנוספים על הפסטיבל, ראו באתרו הרשמי. הקליקו כאן לאתר פסטיבל הסטודנטים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully