פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: הצצה אל ספרו של אבי פיטשון "ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת"

      האנדרגראונד הישראלי של שנות ה-80, המוזיקלי והפוליטי, מתואר בספר התיעודי-אישי של אבי פיטשון על תרבות הנגד ועל בריחה מהישראליות

      אבי פיטשון (יח"צ , גוני ריסקין)
      אבי פיטשון (צילום: גוני ריסקין)

      אור שמש על נמשים של קיץ. רוח חמימה מלטפת את בלוריתי, חולצתי, זרועותיי השזופות, אני בן ארבע. העיניים מצטמצמות, השמש יורה רשפים שמתנוצצים בינות לדגלונים המשולשים התלויים במרפסת, צהוב-לבן מסנוור ותכלת אינסופית וקלסתרי-קומיקס בצבעי פופ חצופים, עליזים, של מצביאים ומנהיגים על דגלוני הנייר העבה, משולבים לסירוגין בדגלי ישראל וסמלי צה"ל והחילות השונים. המנהיגים-כוכבים שלנו נישאים ברוח ובתכלת המפעימה לב צעיר. השכנים נאספים במרפסת של אימא ואבא לצפות במטוסי הקרב מסמנים שובלי לובן בקול רעם מרעיד אמות ספים. כחול ולבן במפגש הטבע עם המכונה, שניהם שלנו! קולות צחוק ושיחה ערה נבלעים ברעם ובתכלת, ממשיכים זה את זה בזרימה בלתי מופרעת, מולידים ומחיים זה את זה. אחר כך אני מדווש באופניים עם גלגלי העזר, מביט בדגלים המחוברים לשני צדי הכידון, הפלסטיק משקשק ברוח. חול ים מתרסק בין השיניים, והלשון עוד צהובה מקרטיב לימון. מדווש מהר יותר, כדי שיתנשאו זקוף. אני הוא זה שמפיח רוח בדגל.

      נוחתים בהית'רו. פעם ראשונה בחו"ל, פעם ראשונה בלונדון, בן 16. כבר במסדרונות המובילים החוצה מהמטוס, הפרסומות באנגלית בוהקות, חדות, צלולות, לוחשות. כאילו וילון כבד מורם מעל העיניים והלב, לראשונה מאז... מתי? וילון של חמסין מפויח, מעיק, חמסין שמשחרר מולקולות רעילות מבטון חשוף, עלוב, מעליב. בדרך אל מרכז העיר ערפל של בוקר, סוס רועה באחו, נמוג לצד הדרך. האוויר קר, רטוב, מעורר, מרומם, כל פרודה בתוכו נרעדת במצלול אפור-ירוק עמוק, משיב נפש. אימא ואבא משוחחים לצדי במונית הלונדונית השחורה אבל אני לא שומע אותם. מתכנס לשתיקה נפעמת, סופגת, שואפת מלוא החזה פנימה לראשונה מאז... מתי? כל הצבעים והריחות עזים, ברורים, עשירים, הכול נושם ברוגע עצום, רחב, עתיק ומנחם, הלב עולץ בדממה ונדמה כאילו הכול מסביב חש זאת. אצבעי מתחשמלת כשאני לוחץ על כפתור המעלית בבית המלון. הדלתות נפתחות בקומה החמישית היישר אל מול שתי מכונות של חטיפים ומשקאות, זוהרות ומזמזמות באפלולית, אוזניי קולטות את מיליוני הפצפוצים הזעירים של החשמל הזורם בהן. הצינון והמיגרנות הכרוניות נעלמים כלא היו, הגוף מתוודע מחדש לאטמוספירה שאיננה עוינת. מתרגע, נינוח. מרגיש בבית.

      עשרים ושלוש שנים קדימה, קיץ 2008, אני חוגג יום הולדת ארבעים כלונדוני שהגשים את פנטזיית הנעורים להגר. אמיר, חבר מכיתה ז' ואילך – יחד עברנו תחנות מוזיקה קיצונית, פעילות פוליטית, ברוגזים ושיברונות לב – עזב את ישראל לגרמניה. יום הולדתו חל עשרה ימים לפני שלי, והוא מגיע מברלין יחד עם בנו בן העשר לחגוג אתי. את יום הולדתו אנחנו מבלים תקועים ברכבת תחתית עמוסה עד להתפקע, מחניקה מחום, שמתעכבת לדקות ארוכות ולא נוסעת לשום מקום. אמיר עסוק בוויכוח עם בנו. אנחנו לא מדברים על זה, מבטינו לא נפגשים, אבל משהו לא בסדר, באופן סימלי וקיומי. לבי נחמץ. לא כך רציתי לחגוג. אם זה מה שקורה בגיל ארבעים, אם אחרי כל הסיבובים ואחרי חיים בוגרים שלמים בחיפוש אחר אלטרנטיבה פוליטית, ואחר כך אמנותית, ואחר כך אישית, ואחרי בחירה בלתי נמנעת כמעט להשאיר מאחור את ארץ מולדתי הגיאוגרפית לטובת ארץ מולדתי הרעיונית, שנינו מוצאים את עצמנו מושלכים ללב הבנאליות העלובה והסתמית, אז או שטעינו לאורך כל הדרך, או שהמסע הזה עדיין בעיצומו ואין יבשה באופק.

      מצוידים בשני בקבוקי סינגל מאלט, אנחנו צופים כל לילה בפרקים של חדווה ושלומיק, במין התרפקות מוזרה, חשודה, על משהו שאבד ונכחד עוד כשהיינו צעירים מלהבין את מהותו (כשהסדרה שודרה לראשונה היינו צעירים מדי) ובכל זאת הטביע את חותמו בנפשותינו. אפילו ההתרפקות לא צולחת. אמיר נרדם כל לילה לפני שהפרק מסתיים, מותש מתלאות היום. אני כועס עליו, מתאכזב משנינו. בגיל עשרים שיווינו עצמנו – ברצינות – לאלים צעירים, וגיחכנו על העולם האומלל שסביבנו. והנה אנחנו יחד באירופה שאליה נכספנו, אמיר נוחר ואני בוהה לבדי במנחם זילברמן, יעל אביב, הלית ישורון ויוסי גרבר, מלח הארץ הבוהמי של ישראל היפה של בין 67' ל-73'. מסע החיים שהתחיל עם ג'וני רוטן מסתכם עם בוצי שאון, כוכב הפופ שמגלם ששי קשת בסדרה. אמיר ובנו שבים לגרמניה. בלילה שלפני תאריך יום הולדתי המדויק אני קולט שיש רק דרך אחת להימנע מיום הולדת בודד עם ערימה של דיווידים שקניתי לעצמי: לחזור הביתה. אני קונה כרטיס ומתדפק למחרת על דלת בית הוריי בהתרגשות. אימא מופתעת בפתח. כמה טוב שבאת הביתה. מי היה מאמין.

      ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת (יח"צ)
      כריכת הספר "ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת" (צילום: יח"צ)

      אחרי אותו ביקור ראשון בלונדון אני נוחת בארץ עטוי מכף רגל ועד ראש בשריון פאנק שכמו חליפות הזקק של אנשי המדבר בספר חולית נועד לא רק להגן עליי מפני הסביבה העוינת, אלא גם לשמר סביבי נישה אקולוגית אוטרקית, מתחזקת אטמוספירה לונדונית שחוצצת ביני לבין הכיעור, השיממון והברוטליות הישראלית כמו שדה כוח בפרק של מסע בין כוכבים. אני גם מחליט שאני צמחוני ברגע הנחיתה. למחרת אני מגיע לפעולה בשומר הצעיר, בקן שבתחילת 1985 עדיין שכן בווילה מושבית דו-קומתית ישנה ברחוב סאלד ברעננה, במגפי דוקטור מרטנס, מכנסי צבא מנומרים, חגורת ניטים שלוש שורות, חולצה לבנה-כתומה שעליה הסיסמה "זכרו את 76'" והדפסה של גזרי תמונות וכותרות עיתונים על הסקס פיסטולס, שרובם מוכרים לי מהספר Sex Pistols File שערן ואני מצאנו במרתף של "סטימצקי" ברחוב אלנבי כמה שנים קודם לכן. מעל החולצה ז'קט דמוי עור שחור. אני אכן "זוכר" את 1976, השנה שבה פרץ הפאנק האנגלי: זוהי הכרזת העצמאות שאליה אני משייך את עצמי, האלטרנטיבית לזו הישראלית שממנה אני מתנער. ואחרי שביקרתי במכורתי האסתטית, מוזיקלית ואידיאולוגית, אני נחוש מתמיד לממשה בארץ השרבית הזרה שבה נולדתי בטעות. הס רגעי משתרר בתחילת הפעולה משאני מכריז רשמית ולראשונה, ממרומי המדים והמגפיים הממלאים אותי חיות ועוצמה, שאני אנרכיסט ופציפיסט. "מה?!", פולט דני בפה פעור. התדהמה מתחלפת בוויכוח קולני עם חצי מהקבוצה. בסוף השנה מכריזה מרגי הקומונרית שאני כישלון חינוכי של התנועה. בטיול לכינרת בקיץ מדריכי יעקב (לימים צלם וחוזר לשורשי מסורת) ואני עומדים במים בדמדומי שקיעה, קולות השיח והצחוק של שאר חברי הקבוצה מהדהדים מהחוף. אנחנו מתווכחים בנושא צבא בעד ונגד. יעקב מתייאש מעיקשותי ומחליט לעבור להמחשה תיאטרלית. הוא צולל ומגיח שוב ושוב מתוך המים בפרצוף חמום מוח, נוטף מים כמו ליסטים הנוחת בחוף אויב ופגיון בין שיניו, צורח "כוס אמכ" ומתנפל עליי – כהדגמה לפלישה סורית שעליה אין לי מענה כפציפיסט. אני מתגונן ממתקפותיו, צחוקי נבלע באוושת הערביים החמה, שמש אדומה מאחוריי, אבל הראש לא מפסיק לעבוד, לחפש מענה הולם לשאלת ההגנה העצמית שאותה מטיחים בי כולם. בשלב זה עדיין אין לי תשובה, רק ביטחון בכך שחייבת להיות אחת כי אחרת אין טעם לחיים, ומכונת החמסין, החאקי והגריז צודקת. לאט לאט נערמים הטיעונים ומתחזקים. עד גיל עשרים הם מתגבשים לכדי חומה בצורה.

      באותו קיץ נסוג צה"ל מלבנון, ועולמי הרגשי מתווך דרך הפאנק הפוליטי הבריטי. אין שותפים להשקפתי מלבד האקטיביסט הוותיק ישעיהו תומא שי"ק, האיש ששכנע אותי להיות אנרכיסט ופציפיסט אחרי שבועות של שיח ושיג, שנתן תקפות נחרצת לסיסמאות הקטועות שנשאגו מהתקליטים. בערב שבו צה"ל נכנס ללבנון ישבתי במושב האחורי של האוטו של אבא, שהקפיץ אותי מרעננה להרצליה לאסוף את גילת בירנבוים, החברה לעט מ"שלח לחמך על פני המים" של מעריב לנוער. לא הייתה לי חברה במשך כל שנות התיכון. פרדוקסים של זמן היו נהירים לי יותר מהרעיון של חיזור. להתכתבות ושני המפגשים שלי עם בירנבוים לא היה ממד רומנטי. מה שכן, בגיל ארבע-עשרה נחשב קשר עם ילדים שאינם בני הכיתה/התנועה/דיירי הבניין לסנסציה. העובדה שהכרתי ילדה מחוץ לשכבה, לבית הספר ולרעננה הפכה אותי באחת ובמפתיע (ובאורח ארעי ביותר) לאיש העולם הגדול. רגע חריג שבו הבלחתי כ"בן" ולא כבדחן, ידען, וכחן או סתם ילד קטן. בראש סולם המקובלו?ת בכיתה היו הזוגות: אלון ויאנה, אמנון ושרון, צחי ומיכל. מששמעה האדריכלית החברתית יאנה על חברתי לעט, מיד הוזמנתי למסיבת זוגות אקסקלוסיבית על הגג של צחי ברחוב ארלוזורוב. ברגע נדיר ולא מוסבר של תפקוד חברתי במהלך המסיבה שאלתי את גילת אם היא חפצה במשקה והגשתי לה אורנג'דה בכוס פלסטיק. יאנה, שישבתי לידה בכיתה וזכיתי ממנה ליחס שמעניקים לכלבלב שדורך לעצמו על האוזניים, הביטה בנו בחיוך מאושר, שילבה אצבעותיה יחד והפטירה "איי דונ'ט בליב איט, איי דונ'ט בליב איט!". מהאורנג'דה עברנו לסלואו.

      אבי פיטשון / ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת, הוצאת רסלינג