כמה עוד אפשר יהיה לצפות בסדרות על שוטרים וגנבים על כל נגזרותיהן? כנראה כל זמן שיהיו שוטרים וגנבים, כי בניגוד לקרדיט המצומצם שבדרך כלל הטלוויזיה נהנית ממנו בין היתר הטלוויזיה היא כלי להתמודדות עם החרדות וחוסר השליטה שלנו ביקום. אין הרבה אנשים שללא הטלוויזיה היו יודעים מהי אזהרת מירנדה, או שצריך עילה כלשהי כדי לעצור אדם, או שנתזי דם יכולים לספר את מהלך הרצח. מעבר לאספקט האינפורמטיבי (המדויק יותר או פחות, בואו נודה), סדרות שוטרים, רופאים, עורכי דין וכיוצא באלו, מספקים את האשליה הנצרכת כל כך שיש בעולם סדר והגיון, מנגנון קוסמי מתאזן של שכר ועונש. להוציא סדרות שהבינו שאם אפשר לשנות את מבנה הקתרזיס הזה, הרבה יותר קל ואפקטיבי לשחק לנו במוח רוב סדרות המקצועות הקלאסיות, מספקות לנו את רכבת ההרים הרגשית הזו שמסתיימת בצמר גפן מתוק על מקל. אז מלבד זה שאנחנו אוהבים לחיות את הריגוש באופן בטוח מהספה שלנו דרך דמויות אמיצות מאיתנו באיזשהו אופן יש לטלוויזיית המקצוענים בתחומם גם פורקן פסיכולוגי.
"אחת אפס אפס" שחזרה לעונה שנייה אמש היא סדרת משטרה בסגנון הישן וה(נו) טוב מה שאומר שיש בה שוטרים נמרצים שמונעים מטעמים שנעים בגמישות בין אידאולוגיה ושכרון כוח; פושעים שצפו ביותר מדי סרטים על נבלים מיתיים; שחיתויות מתחת ומעל לפני השטח, ומעל לכל יש את השוטר שלנו. השוטר שלנו כאן הוא אריק ארבל (עמוס תמם) שוטר קשוח ומסור שלא מפחד לכופף פה ושם את הכללים. וככה בדיוק אנחנו רוצים אותו טלוויזיונית רבוע לסת, נטול פחד, לא מתעסק ברגשות יותר מדי, חי לפי אמות המוסר הפרטיות שלו.
היא לא משופעת מקוריות "אחת אפס אפס", יש בה את כל מה שראינו בעבר, כולל הרומן המשרדי הסודי ההכרחי, החיכוכים עם הבוסים המנותקים, וטשטוש הגבולות בין עולם הפשע לעולם החוק. זה אולי לא נשמע מסובך מדי לביצוע, אבל עם כל זאת לא ראינו הרבה פעמים עיבודים מוצלחים של הנוסחה הזו לעברית. מול הז'אנר המשטרתי, משהו בטלוויזיה הישראלית נבוך ומתבלבל והופך למגושם, מסורבל ועצי. את המבוכה הזו לא מרגישים מול "אחת אפס אפס", גם אם לא כל הקאסט מושלם (והוא לא), גם כאשר לא כל הדיאלוגים כתובים מצוין (והם לא), עדיין המכלול שמצליחה לייצר "אחת אפס אפס" עובד היטב, משכנע ואפילו מותח.
אולי העיקר שלמדה "אחת אפס אפס" לעשות, זה לא לנסות להיות כמו האחות הגדולה האמריקאית והשחצנית. להוציא מעט פירוטכניקה שקיבלנו בפרק הראשון של העונה השנייה, אין ב"אחת אפס אפס" יותר מדי התיימרויות טכניות, או מחלקת אפקטים מיוחדים שעובדת קשה מדי בשביל מעט מדי. נדמה שהגישה הטובה והבריאה של "אחת אפס אפס" היא לקרב את הדרמה לישראליות ולא להיפך, כך מצליחה "אחת אפס אפס" להיות סדרת משטרה מבלי ליפול בפחי הקרתנות שהיסטוריית סדרות המשטרה הישראליות, מראה שכל כך קל ליפול אליהן.
מבין הסדרות הלא רבות שזוכות לעונה שנייה, "אחת אפס אפס" היא כזו שמשמח לראות שקיבלה את האפשרות (גם אם עברו שלוש שנים ארוכות מדי בין לבין) כדי לחזור לעונה נוספת. כסדרה שמדברת ישראלית לא מתפתלת, ויורה כדי לפגוע, טוב שיש גם כזו על המסך.
מה אתם חשבתם על "אחת אפס אפס"? ספרו לנו בפייסבוק