בתחילת שנות התשעים, ביימה חנה מרון את ההצגה "נשות טרויה" בבית הספר למשחק בית צבי (העיסוק בבימוי הוא צד פחות מוכר בקריירה של מי שנחשבה כשחקנית הראשונה של ישראל, עם זאת מרון ביימה לא מעט, בעיקר בבית הספר למשחק בית צבי, באוניברסיטת תל אביב וגם בתיאטרון הרצליה). בסיומה של ההפקה ההיא בבית צבי, חילקה מרון לכל התלמידות השחקניות ספרי ציור במתנה. השחקנית שרונה אלימלך קיבלה ממנה ספר של הצייר פייר-אוגוסט רנואר. בתחילת הספר מופיע ציור של אשה ערומה, נושא ציור חביב על רנואר, ולצד הציור מרון הקדישה כמה מלים בכתב ידה לשרון אלימלך, שריגשו אותה ומלווים אותה מאז: "תפסי תמיד את העיקר! ואז תגיעי!!!!" (סימני הקריאה במקור).
המשפט שכתבה חנה מרון כבמאית הוא אמנם מקסים, אולם עולה התהייה האם הוא משקף את דרכה של מרון כשחקנית? האם זוכת פרס ישראל יישמה בעצמה את העצה היפה שהעניקה, להלן לתפוס תמיד את העיקר ולא את הטפל? לא בטוח בכלל, אם שואלים את עודד קוטלר, אחד השחקנים הבמאים הוותיקים והמוערכים בארץ, ששיחק לצד חנה מרון בין השאר בהצגות "הלילה ה-12", "מרי סטיוארט" ו"פונדק הרוחות".
"לבמאים שביימו אותה היתה בעיה לא קלה", אומר קוטלר לוואלה! תרבות. "היה לה שפע כזה של כשרון, והבעיה של הבמאים שביימו אותה היה לברור מתוכו את המוץ מן התבן, כלומר להוציא את הפנינים החוצה ולזרוק את הקליפות. לא תמיד לבמאים היה קל, ולא תמיד היה נתנה לבמאים להפריד את הטפל מהעיקר. חנה מרון אהבה גם את הטפל. למה? כי בטפל היתה חכמה, היה שעשוע, היתה קריצת עין. היא היתה מאוד מושפעת מאהבת הקהל, שניתנה לה במלוא הטנא. הרבה פעמים היא התאמצה מדי כדי לזכות באהבה הזאת, ולדעתי לא צריך לעשות מאמץ כזה. אנשים פחדו להגיד לה: עזבי את הקשקושים, תעבדי לרוחב. היתה בתוכה תחרות בין השאיפה לשלמות, פרפקציוניזם וחדות לבין הגימיק של אהבת הקהל".
חנה מרון, שהלכה לעולמה בסוף השבוע בגיל 90 והובאה למנוחות שלשום (ראשון) בבית העלמין בקיבוץ שפיים, היתה הגברת הראשונה של התיאטרון, זוכת פרס ישראל ושחקנית עם קריירת משחק הכי ארוכה בעולם לפי ספר השיאים שלך גינס, שהחלה כבר בגיל 4. עובדה פחות ידועה לקהל הרחב היא שחנה מרון היתה גם בית ספר למשחק מהלך בקרב אנשי התאטרון. שחקנים שזכו לעבוד עמה מספרים כי אהבה מאוד להנחות, לכוון ולהדריך אותם. "חנה היתה עבורי שיעור במשחק", אומר לנו ליאור אשכנזי, "היא השאירה לי שלושה מכתבים שכתבה לי בכתב ידה. היא מתחננת בהם שאעשה תפקידים קלאסיים ואעזוב את השטויות. היא התעקשה שאני אעשה את מקבת".
עודד קוטלר אומר לנו כי שחקנים פחדו לומר לוותיקת השחקניות "עזבי את הקשקושים". ואילו ליאור אשכנזי, בשיחה נפרדת, אומר לנו כי חנה מרון כתבה לו מילים כמעט זהות למלים שחששו לומר לה "עזוב שטויות". הציטוט השלם של עצתה של מרון לאשכנזי הוא: "עזוב שטויות, היישר מבטך אל עבר הקלאסיקות. אתה מקבת ואני... אחת המכשפות".
אשכנזי שיחק לצדה של מרון בהצגה "הדודה ואני" קומדיה על בדידות מאת מוריס פאניץ' ובבימויו של רוני פינקוביץ'. ההצגה עלתה בקאמרי לפני כעשר שנים, כשמרון היתה בת 80, והיתה הצגה ראשונה שלה לאחר 13 שנים בהם לא הופיעה בקאמרי. "הדבר המעניין ביותר הוא שהדמות של חנה בהצגה לא אומרת שום דבר", אומר אשכנזי, "היא היתה מין זקנה ערירית, שמישהו מגיע לחייה בעקבות מכתב מדודה שלו. היא באמת לא הוציאה הגה כל ההצגה, וזה היה מדהים, אני עברתי שם שיעור. איך היא הצליחה לרגש ולגרום לקהל לבכות. הקאמרי קיבלו המון מכתבי תלונה, שמחו על כך שחנה לא מדברת, ועוד בחגיגות 80 שנה לחנה מרון ו-60 שנה לקאמרי. הבחור שמשחק לצדה מאוד נחמד, כתבו המתלוננים הזועמים, אבל אנחנו באנו לראות את חנה מרון, והיא לא מדברת! זו היתה אחת ההצגות הכי טובות שאני שיחקתי בהן, וכדרכן של הצגות טובות היא לא רצה הרבה. מה שהיה הכי בולט אצל חנה זאת חדוות הבמה. אתה לא רואה את זה אצל הרבה שחקנים. היא תמיד תישאר לנצח חקוקה עם לוח לבי, וכבר שיחקתי עם שחקנים שמתו".
- קיבלת מכלת פרס ישראל ייעוץ משחקי נוסף, בנוסף לעצתה שתעזוב את השטויות?
"כן. אגלה לך מה הסוד הכי גדול שלמדתי ממנה: אם אתה נהנה אז הקהל נהנה גם. היא תמיד דיברה על חדוות הבמה, שאם אתה לא נהנה ממה שאתה עושה אתה לא קיים".
ושוב עודד קוטלר יהרוס מעט את האידיאליזציה. כשסיפרתי לקוטלר על הדברים שאמר לנו ליאור אשכנזי, זה האחרון שוב מקלקל את האמירה הנאה עם עובדות. "העצה 'אם אתה נהנה אז הקהל נהנה גם' נכונה עד לגבול שבו הקהל לא נהנה בזמן שאתה נהנה. עד הגבול שבו אתה נהנה והקהל סובל. אני חושב שאצל חנה'לה כל הקשת היתה שם גם מצב שבו היא נהנתה והקהל נהנה, גם מצב שבו היא נהנתה והקהל לא נהנה, וגם מצב שבו היא לא נהנתה והקהל כן נהנה", אמר לנו קוטלר.
בנוסף לליאור אשכנזי ולשרונה אלימלך, גם השחקן הוותיק שלמה וישינסקי קיבל עצות טובות ממרון. "חנה מרון אמרה לי: 'תמיד תדאג שזה שמשחק לידך יהיה טוב יותר ממך'", אומר וישינסקי לוואלה! תרבות. "כך אוכל לשאוף, לטפס ולהגיע למקומות יותר גבוהים. יישמתי את זה, וזה עובד. כשאתה משחק עם אייקון כמו חנה מרון, עם נסיון וקילומטראז' שנכנסו לספר השיאים של גינס, אתה שותה בצמא את העצות הנפלאות שלה".
ומה למדה מחנה מרון בתה, השחקנית והזמרת דפנה רכטר? רכטר השיבה לשאלה זאת היום בתכנית "עושים צהריים" של יעל דן בגלי צה"ל במלים האלה: "למדתי ממנה, שגם כשאתה מגיל ארבע נמצא באור הזרקורים, וגם אם אתה מקובע או חושב שאתה כזה או אחר, אתה תמיד לומד. היא תמיד למדה, תמיד ידעה להקשיב לביקורת שלי אליה, ותמיד ידעה לשנות. כל תפקיד שלה היה אחר מקודם (...) למדתי ממנה את האהבה לבמה, את המחויבות המוחלטת שלה למקצוע שלה, לטקסט, קודם כל לטקסט, למשמעות של המלים, ודבר שני לקהל, לאהבה שלה לקהל ולבמה (...) המחויבות הטוטאלית שלה למקצוע".
מהקריירה הארוכה, עטורת ההישגים והביקורות המשבחות של חנה מרון יש הרבה מה ללמוד. בילדותה בגרמניה שיחקה בהצגות, סרטים ותסכיתים ונחשבה לילדת פלא. תפקידה הראשון היה בעודה בת 4 בהצגה המבוססת על הספר "פצפונת ואנטון" של אריך קסטנר. תפקידה האחרון היה בובה גלובצ'יק בהצגה "אורזי המזוודות" של חנוך לוין, שעלתה ב2011 בתאטרון הקאמרי.
שחקנים שעבדו עם מרון משבחים במיוחד את היותה פרטנרית נפלאה לבמה. "יש חשיבות ענקית לפרטנר שעומד מולך על הבמה. אם הפרטנר מעולה הוא עושה בשבילך חצי עבודה. וחנה היתה פרטנרית מעולה", אומר לנו השחקן הוותיק אורי לוי, לשעבר מנהל תאטרון גשר והיום יושב ראש מדור התאטרון במועצה לתרבות. לוי שיחק לצדה של חנה מרון ב-9 הצגות, בהן "הוא הלך בשדות", "הדה גאבלר", "פונדק הרוחות" ו"קדחת האביב". "כפרטנרית מעולה, היא הביטה לך בעיניים וכבר עשתה לך חצי מהעבודה. הסתכלת על העיניים שלה וידעת איך להגיב. זה בא לידי ביטוי בעיקר כששיחקתי איתה ב'הדה גאבלר', שם גילמתי את השופט בראק, והצגת 'פונדק הרוחות'".
"היא היתה אישה אינטליגנטית בצורה בלתי רגילה, קוראת ספר, הכירה כמעט כל מחזה", מוסיף לוי, "היא לא היתה חנטרישית עבודה, לא היתה מאלה שאומרים (בטון שנשמע קצת מלגלג ש.ב.) 'עכשיו אני מתרכז ולא יכול לדבר עכשיו', למרות שחנה את הריכוז שלה היא היתה עושה. היא קיבלה ריספקט למרות שהיא לא ביקשה את הריספקט הזה. היא תמיד שיחקה רק תפקידים ראשיים, זה לא שהיא היתה מסרבת לתפקידים קטנים, פשוט אף פעם לא הציעו לה גם לשחק תפקידים קטנים".