הפיקציה שיש "גיל התבגרות" שמסתיים היכן שהוא בסוף שנות העשרה, היא עניין שמעסיק סוציולוגים ופסיכולוגים לא פחות משהוא מעסיק יוצרים. יחד עם הלגיטימציה לדחות את תחנות הדרך ההטרו-נורמטיביות כמו עזיבת בית ההורים, החלטה על קריירה, נישואים ולידת ילדים, גם "ההתבגרות" נפרטה לתחנות ביניים שמתפרשות על פני שנים ארוכות. ועם כניסת האפשרויות פוקחות העיניים של קריירה שנייה; פרק ב' וג'; הורות "טובה-מספיק"; גילוי עצמי, המצאה עצמית, ואימוץ הניו אייג'יזם כשפה שנייה דור הבייבי בומרז התבלבל מול שפע האפשרויות שלא היו להוריו והתחיל למרוד בחיים שלו עצמו.
"חברים של חברים", ההצגה החדשה אשר כתב וביים הלל מיטלפונקט, (הראשונה והמסקרנת בתיאטרון הקאמרי, לאחר שנים בהן היה מחזאי הבית של תיאטרון בית לסין) עוסקת בדיוק בגיל ההתבגרות של המבוגרים שני זוגות חברים הכי טובים, ואיך ה"הכי טובים" הזה מכיל בתוכו גם חשבונות, התקטננויות, בגידות, חמלה, ויתור ופשרות. כי עם כל הכבוד לגיל התבגרות בכל זאת מאוחר מכדי להתחיל הכל מההתחלה.
דורי (גיל פרנק) הוא סופר כושל שספרו הראשון נעלם מבלי לחרוט שום סימן משמעותי בקליפת העולם, ובמקום זאת הוא מעין סופר צללים בתשלום לניצולי שואה שמעוניינים לספר את סיפורם; הוא נשוי לקרן (שרה פון שוורצה), רופאה קרת מזג, מעשית ומלאת שליטה עצמית, שאת המשמעות לחיים היא מוצאת רחוק מהבית כשהיא מתנדבת לעסוק ברפואה באפריקה. החברים הכי טובים שלהם משכבר הימים, הם טולי (לימור גולדשטיין) ובוסי (מוטי כץ), זוג תוסס ונהנתן. היא ייצרית, רעשנית ובודקת גבולות מקצועית, הוא מפיק מצליח של תוכניות ריאליטי שבז לעבודתו אבל נהנה מהכסף וחיי הלוקסוס שזה מאפשר לו.
דורי וקרן נאלצים לסרב להצטרף לטולי ובוסי לטיול חווייתי בקולומביה, כשהאחרונים מוכרזים כנעדרים בחטיפת מטיילים. דורי וקרן מגיעים לדירתם של החברים הכי טובים כדי לאתר את מספר הטלפון של בתם שהיגרה לאוסטרליה כדי לעדכן אותה במצב הוריה, כשהם נתקלים בזוג אחר של "חברים הכי טובים" של טולי ובוסי זימר (דודו ניב) וליזי (ירדן ברכה) שמאכלסים את דירתם. המפגש החזיתי עם המאהבים הלא חוקיים של החברים הכי טובים הוא רק אבן הדומינו הראשונה שנופלת בסדרה ארוכה של גילויים, בגידות, מריבות והתפייסויות שעוד צפויים לשלושת זוגות החברים הכי טובים האלו.
המחזה "חברים של חברים" מעניין כיוון שהוא עוסק בשיעמום הבורגנות הישראלית, שאינו דומה בדיוק לשיעמום הבורגנות האירופאית או האמריקאית, וכיוון שמיטלפונקט מוכן להשתעשע עימה ולמתוח את גבולות הסובלנות והפתיחות של קהל התיאטרון. אבל בשביל איזה טיפול כירורגי, כן ואמיץ במה זו חברות, מה ההגדרה של בגידה, ומה סובלות מערכות יחסים כדי להישאר מערכות יחסים, צריך היה להישאר במסגרת המצומצמת והסימטרית של זוג מול זוג רביעייה קלסטרופובית בסגנון "הבט אחורה בזעם" של ג'ון אוסבורן, שכולאת את כל סוגיות הדור במעין משחק טניס זוגות אכזרי ונוקב.
אבל מיטלפונקט לא רצה או לא סמך על הדינמיקה הזו, וכך ייבא אל תוך העלילה את הזוג השלישי הוירוס הכאוטי שמדביק את הפסאודו-נורמטיבי במחלה של ערעור השלווה. זימר הוא ספק איש מאוהב ואובססיבי, ספק סרסור אלים וחולה נפש. ליזי היא ספק צעירה שאפתנית ספק זונה. ודרך השניים האלו קל יותר להצביע על המקולקל והמתוקן בחייהם של הבורגנים חסרי המנוח. זה אולי דרמטי ועסיסי יותר, אבל זהו גם פיתרון קל מדי, לא אמין ובעיקר מפספס את העיקר. אם מחלת הלא-טוב-לי והמרדף חסר התוחלת אחרי המושג הריק של הגשמה עצמית, ממילא מיוצגים על ידי דאוס אקס מאכינה שאפשר להכניס לחיים או להיפטר מהם כאוות נפשו של מחזאי אז על מה כל הדיון? הרי קרן, ודורי ובוסי וטולי על כינוייהם הטיפשיים, המתיילדים, ועל הקיום הקצת פתטי וקצת נוגע ללב שלהם בחשיבות העצמית ובתחושת האינדיבידואליזם השקרית הם גרגר חול שמכיל בתוכו מהות של חוף שלם. מיליארד מיליארד טועים.
"חברים של חברים" מספקת לקהל כמה גיחוכים, כמה משפטי מחץ, כמה אנחות הזדהות, וכמה התנשפויות זעזוע או הפתעה. אבל היא לא תגרום לאף אחד לצאת מאולם הקאמרי הממוזג אל האוויר המהביל, החצוצרה שמנגנת "הבה נגילה" ומוכר הבייגלה הלא חם ולא טרי, ולתהות לגבי החיים שלו. היא היתה מסוגלת לזה, עם המחזאי הזה, השחקנים האלו, הפלטפורמה הזו - אבל החליטה אולי שזה לא חברי. זה בדיוק ההיפך מזה, וחבל.
האם תלכו לצפות ב"חברים של חברים"? ספרו לנו בפייסבוק