בשנות השישים מיק ג'אגר וג'ון לנון הקפיצו שוטים מאחורי הקלעים. זה קרה רגע לפני שעלו לבמת קרקס ולקחו חלק במופע האחרון של בריאן ג'ונס עם הרולינג סטונס. היו שם גם אריק קלפטון, המי, יוקו אונו ועוד אורחים. פיט טאונסנד היה מסטול אבל הצבעים בחלל שמרו עליו ערני. העירנות של טאונסנד לא עשתה טוב לג'אגר, בעוד שג'ונס לא הניד עפעף. הוא בדיוק התחיל להתגלגל במסע ה-LSD האחרון שלו עם הרולינג סטונס. החברים מחלו לג'ונס על האגו הענק שסחב ומתחו את הזמן עד חמש לפנות בוקר (אחר כך התברר שג'אגר בסך הכל רצה להשאיר שקעים מתחת לעיניים של טאונסנד). מריאן פיית'פול אמרה ש"סוסי פרא לא יוכלו לגרור אותו (ג'אגר) משם" והוא המשיך עד השעות הקטנות, בשארית הכוח, כי רצה להביס את המתחרה מ-The Who.
לבסוף קרקס הרוקנרול נגנז, ג'ונס נבעט החוצה וטבע בבריכה בגיל 27. הסטונס לא שקעו לקרקעית, אלא שרו לג'ונס הווירטואוז במופע הפרפרים לזכרו, והחליפו את ג'ונס האומלל והמכור במיק טיילור. באלמונט קליפורניה, בהופעה שהיתה אמורה להיות משלימה לוודסטוק, מתו שלושה אנשים ואחד נרצח בדקירה. הסיפור של קית' ומיק הפך לקודר והיו בו מעצרים, מנהלים מתחלפים, בגידות, הרואין, נשים, הפסקה, קאמבק ועוד מקלישאת הרוקנרול שהשאירה אותם בחיק החיים עד היום הזה.
ה-4 ביוני פארק הירקון.
1.
במרחק המון מטרים מהבמה ודרך מסך, הפנים של ג'אגר נראים כמו שקיק תה. האבולוציה המופרעת של הלהקה הזיקה לפניו יותר מהכל והנוסחה של המנהל הראשון אנדרו אולדהם ("צריכים להיות רק חמישה אנשים בלהקה כי זה הכי גבוה שהילדים יכולים לספור") רחוקה מהתגשמות. הם אמנם גרעין של ארבעה - מיק, קית', צ'ארלי ורון אבל אי אפשר להתעלם מזמרי הליווי, הנגנים, המפיקים, המנהלים, העוזרים ושאר העובדים מבית החרושת של הסטונס. המלאכותיות ניכרת, אבל הלבבות הקשישים פועמים בחוזקה. מצד ימין חולצות טי של פה ולשון, מצד שמאל חולצות טי של פה ולשון, מקדימה חולצות טי של פה ולשון וכו'. נעים לנו לבלוע את הסטונס כי נעים לנו להתרפק. במזל ההתרפקות איננה לחינם וארבעת שקיקי התה האלו, הם באמת המתבגרים משנות השישים שהבלוז של צ'אק ברי ומאדי ווטרס זרם בדמם. עם כל הכבוד לטימברלייק, דל ריי ואפילו הפיקסיז, זה חתיכת דבר לחזות בו.
2.
החיים מכים את ג'ק פלאש המקפץ עד זוב דם, אבל הוא ממשיך לזוז. כשג'אגר שר את "Jumping Jack Flash" בג'קט הפאייטים שלו, אי אפשר באמת לקשר בינו ובין המסכן מהשיר. למען האמת, מטרים ארוכים של בדי פאייטים עומדים בין זה לזה, בין ג'אגר לאלפים שבאו לראות אותו לייב. לא בסרט ביוגרפי, דוקו או הופעת יוטיוב, אלא על מסכי הענק בפארק, קרוב כמו שכנראה לא יהיה עוד. כשהוא שר על אנשים חסרי מזל אך מלאי שאיפות (בזמן שהוא לוגם ממשקה האלים), זה מתנגן כמו שיר הנושא של כל מי שהגיע לפארק. למרות הפערים הבלתי נתפסים, נדמה שג'אגר וריצ'רדס מתכוונים לכל מילה. מחירי הכרטיסים, שהיו קשים מדי לכיס, נשכחים ברצף שכולל את "Sympathy for the Devil" ו"Brown Sugar". ג'אגר מחליף תלבושות בקצב ונראה שאת חייו הפרועים הוא לא היה צריך לנצח, אלא פשוט לקבל. זה לא עוד סיפור רוקנרול עגום.
3.
בעשור השמיני לחייו, בעובי של ארבע אצבעות ועור פנים צונח, הוא מפרק את הגוף בתזוזות שהמציא לפני הרבה מאוד זמן. גברים מקריחים בקהל, צעירים בעשרים, שלושים וארבעים שנה, עומדים עם ידיים שלובות ומנסים לכלוא את החיה בראש, להבין איזה סם צריך לצרוך בשביל זרימת דם מוגברת והתפרצות כזו של אנרגיות. אם לא לרוץ על הבמה מצד לצד, לקפוץ ולרקוד, אז לפחות לקבל בוסט לחיים. ג'אגר הוא לא רק מנהיג של להקת רוק. הוא לא פול מקרטני וגם לא רוברט פלאנט, הוא לא כותב השירים הגדול מכולם וגם לא האדם שיקרע לבבות אם יחזיק כלי נגינה. זו חיה אחרת, כזו שאי אפשר לצוד או לביית. בלעדיו, כנראה, האבנים היו רק אבנים.
4.
ברגע שבו טיפות גשם נסחטו על הראשים הבוערים והמזיעים של הפארק, נשמע בקהל "הוא ימות על הבמה, אין דרך אחרת בשבילו". התאגיד סגר דיל עם אלוהים; גשם לדביקים שעוד יעשו טראק מהפארק הביתה. ג'אגר שר על סיפוקים והקהל מאבד את הקצה. מתי בפעם האחרונה, אחרי שניסינו בכל כך הרבה צורות, דיברנו על סיפוקים? ג'אגר יכול. לא רק שהוא יכול, הוא יוסיף לחוויה זיקוקים, אש בוערת וימשוך בחוטים של העולם. סר מיק ג'אגר ימות על הבמה כי אין דרך אחרת בשבילו.
**חלקים מהפסקה הראשונה הם בדיוניים**