פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שושיק שני: "אני לא מתגעגעת לאריק"

      החודש לפני 10 שנים מת אריק לביא, הבוקר נולד לו נכד נוסף שלא יזכה לראות. "כל יום אחד נפרד, כל יום אחד נולד", אומרת אלמנתו שושיק שני, שמככבת בסרט החדש "החלון"

      שושיק שני (יח"צ , רבקטל פיינה)
      שושיק שני (ספק: יח"צ, צילום: רבקטל פיינה)

      10 שנים לאחר שהלך לעולמו הזמר והשחקן אריק לביא, לפנות בוקר (חמישי) נולד לבתו יעל תינוק. זהו נכד רביעי לאריק לביא ולשושיק שני, שהצטרף למיכל בת ה-6 ושחר בן ה-4 ילדיה של נועה, ולליה בת השנתיים בתה של יעל. למרבה הצער, אריק לא זכה לראות אף אחד מהם. צירוף הנסיבות הדרמטי ויוצא הדופן הזה, מפגש מקביל בין החיים לבין המוות, מוביל את שושיק לדלג כעת בין עזרה לבתה עם התינוק החדש לבין הכנה לאירועים לזכר בעלה אריק. התחושות של שושיק שני בימים אלה באות לידי ביטוי בשיר שהיא סייעה לאריק בעלה לכתוב. "יש לאריק שיר, שנקרא 'כל יום', אחד השירים האהובים עליי ביותר של אריק", אומרת שושיק, "אריק כתב את הטקסט, ויש שם את המילים 'כל יום אחד נפרד/ כל יום אחד נולד'. את שתי שתי השורות האלה אני כתבתי לו, הוא נתקע שם ועזרתי לו. כל שיר שהוא כתב עבר איתי ודרכי. החיים שזורים בעצב ובשמחה. אם לא היה עצב, לא היתה שמחה. אחד נפרד, אחד נולד".

      - האם הולדת הנכדים, שאריק לא זכה לראות, מעצימה את הגעגוע אליו?

      "אני לא מתגעגעת. אין טעם להתגעגע. אריק, תמיד שאלו אותו כתבים כמוך: למה אתה מתגעגע בזה או בזה? הוא אמר: אני לא מתגעגע לשום דבר שלא יכול לחזור".

      - את לא מתגעגעת לאריק?

      "אני לא מתגעגעת לפיזיות שלו. לרוחניות כן. הוא כל הזמן איתי. אני לא מתגעגעת. געגועים מביאים אותך לרחמים עצמיים. געגועים מביאים אותך לבכי. אני לא בנאדם כזה. זה מקצר את החיים שלך עלי אדמות. קנאה וגעגועים הם דברים פסולים".

      אריק לביא ושושיק שני (באדיבות המשפחה)
      "געגועים מביאים אותך לרחמים עצמיים. קנאה וגעגועים הם דברים פסולים". שושיק שני ואריק לביא (ספק: באדיבות המשפחה)

      בנוסף לאירועים לציון עשור למותו של אריק לביא וללידה הטרייה שהתרחשה היום, שושיק שני מככבת בסרט חדש שעולה בשבוע הבא, "החלון" שמו, שיוקרן בפסטיבל דרום של מכללת ספיר. זהו סרטה של בוגרת המכללה רבקטל פיינה, ובו שושיק משחקת לצד דיאנה גולבי, זוכת העונה השמינית של "כוכב נולד". הסרט מספר על אביגיל (גולבי), צעירה מורדת בת 22, שנשלחת לדיור מוגן על מנת לבצע עבודות שירות במקום מאסר בפועל, ונחרדת לגלות "בית קברות חי". בין כל הזקנים מסקרנת אותה במיוחד יהודית, זקנה מתבודדת (שושיק), שאוהבת לשבת מול החלון הפנורמי ולהביט בים. בסוף שבוע אחד, נפתח חלון הזדמנויות קטן שבו מערכת היחסים בין שתי הנשים יכולה לסגור מעגל בחייהן. הסרט יוקרן בסינמטק שדרות ביום רביעי, 11 ביוני, בשעה 10:00.

      במאית הסרט, רבקטל פיינה, אומרת שבחרה בשושיק כי העריצה אותה ואת אריק לביא. "תוך כדי הצילומים וגם לפניהם גיליתי עד כמה שושיק מסורה לתפקיד ומזדהה איתו", אומרת רבקטל, "בשלב מסוים היא ממש אימצה את הדמות של יהודית, גיבורת הסרט, עד כדי כך שברגע מסוים היא החלה להיראות ולהתנהג ממש כמוה, גם כשהאורות והמצלמות לא דלקו".

      שושיק התחברה מאוד גם לבמאית וגם לדיאנה גולבי, פליטת "כוכב נולד", המשחקת לצדה. "כשראיתי את דיאנה גולבי ב'כוכב נולד' התאהבתי בה ממש", אומרת שושיק. "כשנפגשתי עם הבמאית רבקטל, לאחר שקראתי את התסריט שלה והוא מאוד מצא חן בעיניי, והיא אמרה לי שאת התפקיד מולי משחקת דיאנה גולבי, אמרתי: אני הולכת על זה! דיאנה מוכרת מ'כוכב נולד', אבל היא בעצם רצתה תמיד להיות שחקנית. הרגשתי שביני לבין דיאנה יש חיבור מאוד טוב. במהלך העבודה מאוד התרשמתי מהחברה' הצעירים, אני בכלל מאוד אוהבת חבר'ה צעירים. בשנים האחרונות אני עובדת על הדרכת טקסט בבית צבי וגם שם יש לי אינטרקציה עם צעירים".

      רחוב בזל 38, תל אביב, הבית בו גרה שושיק שני ובו חי אריק לביא. "השריף של בזל", כך קראו לאריק. בארון שומרת שושיק כמה בגדים מעטים שלו. על קיר בסלון פורטרט של אריק שצייר חיים טופול, ובחדר אחר ציור של אריק אותו יצר אורי ליפשיץ. כיסא הנדנדה שאריק לביא כה אהב עדיין מונח במקומו. במלאת 10 שנים למותו של אריק, ביום ראשון הקרוב, ליד הבית בבזל יתקיים טקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה לאריק לביא, שהציבה עיריית תל אביב ליד בית אלמנתו. הטקס יתקיים במעמד רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, בני משפחה וחברים, וישא בו דברים אילי גורליצקי יו"ר אשכולות. ב-20 בחודש יתקיים אירוע בתאטרון "הבימה" לזכרו, בהשתתפות רן דנקר, ליבי רן, תומר שרון, עינת שרוף, גיא זו-ארץ, אוהד שרגאי, נתן דטנר, רבקה זוהר ולירון לב.

      ההנצחה של אריק לביא אמנם מכובדת, אבל אינה אינטנסיבית, גדולה ורחבת היקף כמו הנצחתם של אהוד מנור או מאיר אריאל, אני אומר לשושיק שני. "תראה, אני לא כפייתית בהנצחה", היא אומרת. "לפני שנתיים היו בקאמרי שני ארועים. בגלל שעשינו לפני שנתיים בגדול, החלטתי שעכשיו, בשנת העשור, אעשה משהו מאוד קטן. לא יכולתי למצוא מישהו שיעשה עוד פעם אירוע כזה גדול. לפני שנתיים עשינו ארוע לזכרו במסגרת התנדבותית, היום קשה מאוד לגייס אמנים שיסכימו להופיע בחינם. כמעט בלתי אפשרי. (בכעס) למה? תשאל אותם! אריק לביא, איפה שלא היה צריך או שכן היה צריך, היה מתנדב. והיום לא היה לי קל להרים את זה. אבל צדי צרפתי הוא ידיד נפש שלי והסכים לעזור לי בהתנדבות מבחינה אמנותית. ניסיתי להכניס אירוע לפסטיבל ישראל אבל היו אי הבנות ופניתי מאוחר מדי, וזה כבר היה סגור. אני שמחה שעדיין משמיעים את אריק הרבה ברדיו. אין כמעט עיר בארץ שאין בה רחוב על שמו".

      - לאריק היתה יותר אמביציה ממך.

      "נכון. אריק אמר תמיד שהוא רוצה למות על הבמה. אני פרשתי בגיל 60 והפכתי להיות המנהלת האישית שלו, ועשיתי זאת במשך 12 שנים, עד מותו. כמנהלת שלו שמרתי על בריאותו. הוא היה כבר במצב מעורער מבחינה בריאותית. ואם הוא היה נשאר במשרדי אמרגנות, היו מנצלים אותו עד הסוף, ואני עצרתי ושמתי לו גבולות, וכך הוא שרד עד גיל 77 וחצי. ויחד עם זאת, התאפשר לו להקליט, לעלות על הבמה, ואני הייתי הבוס של כל זה".

      - אריק לא פעם היה מודאג לגבי מצבה של המדינה.

      "הוא תמיד אמר שהוא דואג מה יהיה. מעניין, ששנים רבות לפני שכולם ידעו על האיום האיראני, אריק אמר: האיום עלינו הוא איראן. איראן, איראן, הוא אמר, צריך להיזהר מאיראן, זאת הסכנה שלנו. אם אריק היה בחיים, לעניות דעתי הוא לא היה מאמין מה שקרה כאן בעשר השנים האחרונות. בשנים האחרונות לחייו, אריק כתב את השירים לעצמו, ושם הוא הכניס את דעותיו, שם היתה המחאה שלו וכל זה. הוא מאוד העריץ את אריק שרון, היינו מיודדים איתו. אריק שרון כתב לי מכתב אחרי מותו של אריק שלי. אני עצמי א-פוליטית".

      - מדהים שמי ששר את הקלאסיקה "הסלע האדום" לא ביקר אף פעם בהרי אדום שבירדן.


      "הוא לא נסע ואני לא נסעתי אף פעם לסלע האדום. הוא אמר שמרוב שהוא שר על זה הוא הרגיש הוא היה שם. אני רוצה לנסוע עכשיו לסלע האדום. יעל, בתי, במסגרת עבודתה העיתנואית בשלוחה של מעריב בארצות הברית, נסעה לסלע האדום. היא עשתה זאת לפני שנים רבות, בתקופה שבה ישראלים עוד לא יכלו להיכנס לירדן, והצליחה לעשות זאת בעזרת הדרכון האמריקני שלה. היא היתה שם, אבל אריק ואני לא היינו. אני מקווה שעוד אספיק להיות שם".

      אריק לביא ושושיק שני דרבנו גרשום (יח"צ)
      שושיק שני ואריק לביא (ספק: באדיבות המשפחה)
      אריק לביא (באדיבות המשפחה)
      אריק לביא (ספק: באדיבות המשפחה)
      ספי ריבלין, אריק לביא (Creative Commons)
      אריק לביא וספי ריבלין (ספק: Creative Commons)
      אריק לביא (באדיבות המשפחה)
      אריק לביא (ספק: באדיבות המשפחה)
      אריק לביא (באדיבות המשפחה)
      שושיק שני ואריק לביא (ספק: באדיבות המשפחה)
      אריק לביא ובתו יעל (באדיבות המשפחה)
      אריק לביא ובתו יעל (ספק: באדיבות המשפחה)
      אריק לביא ושושיק שני (באדיבות המשפחה)
      שושיק שני, אריק לביא ובנותיהם יעל ונועה (ספק: באדיבות המשפחה)

      - את מתגעגעת לתיאטרון?

      "אני לגמרי לא מתגעגעת לתיאטרון. תראה, אין זקנים, יש מבוגרים. ויש אלה שלא מתבגרים, ונשארים ילדים עד הסוף, מזדקנים בילדותיותם, וחבל. הם לא עשו את התיקון שצריך לעשות להתבגרות. כשאתה מבוגר אתה לא צריך מחיאות כפיים, אתה לא צריך ליטופים. השמיים מלטפים אותי, הים שאני מאוד אוהבת אותו מלטף אותי. אני עדיין הולכת לשחות, בחוף הילטון, ואני שוחה למרחקים. אני מאוד אוהבת את הים, אני גם מזל דגים. החיבור ביני לבין אריק היה הים, כי גם הוא מזל דגים ומאוד אהב את הים. גם בתי יעל העתונאית היא מזל דגים. ונועה לא רחוקה, היא סרטנה".

      "אם לאדם יש את עצמו, הוא לא צריך יותר לקבל הוכחות ולקבל מחיאות כפיים ולהאדיר את שמו", מוסיפה שושיק. "אני לא זקוקה לזה. אריק תמיד אמר עליי שאני מאוד מוכשרת, אבל לא מתאימה למקצוע, כי אני לא מוכנה להתאבד עליו. יש כאלה שכתוצאה מהאגו צריכים שכל הזמן ימחאו להם כפיים, שיגידו להם אתה נהדר, אתה גדול, אתה נפלא. אני הרגשתי בגיל 60 שמיציתי את זה, שבשבילי זה היה להתקשקש. ועוד משהו, זה לא הביא לי שמחה יותר. וברגע שלא הביא לי שמחה, לא יכולתי לתת את התוצאות במאה אחוז. הפרפקציוניזם שלי לא נתן לי לעשות שקר בנפשי ולשקר את הקהל. אז החלטתי לעזוב את המקצוע הזה. המקצוע לא חסר לי גם בגלל שמאז שאריק נפטר התעשרתי בארבעה נכדים, אחד נולד הבוקר, ואני עושה להם את כל ההצגות שבעולם. הכי כיף לי, הם הקהל הכי נהדר. כך שאני לא מרגישה רגע דל, אני מלאה באושר".

      "אני לא מתגעגעת לשום דבר. אני משתדלת לא לחיות את העבר ולא את העתיד, אני חיה רק את היום. ואני אישה שמאמינה באלוהים. אני לא דתייה אבל מאמינה באלוהים. אני משתדלת לחיות על פי עשרת הדיברות. זה קשה מאוד, זה לא קל, אני לפעמים מועדת. חזרתי באיזושהי תשובה בגיל 41-42, התחלתי לשאול שאלות מה אני מחפשת עלי אדמות. זה היה בתקופה הכי מצליחה שלנו בגרמניה, היינו מלכי גרמניה עם ההצגה 'הו, הו, יוליה', ואני לא היה לי טוב. התחלתי לשאול כל מיני שאלות. שאלתי את עצמי למה לא טוב לי כשאני בשיא הכל, וכנראה היתה חסרה לי האמונה. ומצאתי אותה. מאז החשיבה שלי השתנתה. אני באתי לעולם לתיקון".

      - הוצאת אלבומים נפלאים לילדים, ושרת בין השאר את הקלאסיקות "מה עושים העצים" ו"מיכאל". מה דעתך על הזילות בטקסטים ובהפקות בשוק הילדים כיום?

      "אם זה ימשיך ככה אנחנו נקבל סטירה כדי שנחזור לחיים האמיתיים. מאחר והנכדים שלי מאוד קטנים, אני צופה לפעמים ביחד איתם, בכל המיקי, קיקי ושמיקי. תראה, היום כל מה שנעשה לילדים זה הכל מסחר ומיסחור, אין שום מחשבה איך לפתח את הדימיון ואת החשיבה. הכל נוצץ, הכל מבריק, הכל עם פאייטים. הכל מסחרי. כל ההפקות לילדים הן בשביל להוציא כסף. כמו שהתרופות הן רק בשביל להוציא לך את הכסף מהכיס. הכל מבוסס על שקר ועל בלוף. Money is the evil in man. כשאני עשיתי עשרה תקליטים לילדים, פניתי ליהונתן גפן, לתרצה אתר".

      "היום אני צופה ב-Idiot box, כך אני קוראת לטלוויזיה, ואין כמעט מה לראות", מוסיפה שושיק. "הכל ריאליטי, וריאליטי, וריאליטי. האח הגדול לא מעניין את קצה הזה שלי איך אנשים רבים, שונאים אחד את השני או בוגדים אחד את השני. זה מעודד אנשים להיות כאלה. קח בחשבון כמה צופים בזה. הם יעשו אותו הדבר. אין במכשיר הזה שום דבר שמלמד אותנו איך להיות טובים יותר, שמלמדים לאהבת הבריות ולחוסר קנאה, וזה חבל".

      אריק לביא ושושיק שני (באדיבות המשפחה)
      שושיק שני ואריק לביא (ספק: באדיבות המשפחה)

      - היית מיודדת עם חנה מרון, ושיחקת לצדה בהצגה "קדחת האביב". כשהיית בהלווייתה, איך הרגשת כשאלכס אנסקי ביקש למחוא כפיים בפעם האחרונות לזכרה?

      "אני חושבת שהיא היתה אוהבת את זה. הכרתי אותה היטב, היינו מאוד מיודדות. תמיד היינו בקשר, היינו מבקרים בכל האירועים שנערכו בוילה שלהם בהרצליה. גם אריק היה מאוד מיודד עם חנה'לה, הוא שיחק איתה בהרבה הצגות. חנה היתה אישה מיוחדת במינה. יש אנשים שאומרים שהיא היתה אשה קשה. אם היתה לה ביקורת על משהו, היא היתה אומרת את זה, היא לא היתה מקשטת. אנחנו אהבנו אותה והיא אהבה אותנו מאוד, ומבחינה אנושית בשני מקרים פרטיים היא עזרה לי מאוד. התחברתי אליה גם מבחינת הייקיות שלה. גם היא ממוצא גרמני. אני אמנם לא ילידת גרמניה, אבל הוריי כן, ועד גיל 3 או 4 לא דיברתי מלה עברית, בגן למדתי עברית, בבית המשכתי לדבר גרמנית והגרמנית שלי עד היום היא נטולת רבב, כמו שפת אם".

      - האם מחשבות על המוות מעסיקות אותך?

      "אותי יקברו על אריק, עכשיו זה מקובל לשים מעל. אני מאמינה שאחרי המוות הנשמה ממשיכה. הפיזיות לא שורדת, אבל הנשמה כן. יש מיחזור. המחשבה הזאת מחזיקה אותי. אני מנסה לחיות רק את היום ולא את המחר. כל זמן שני קיימת אני קיימת. כל זמן שאני עוד צריכה להיות פה. הכל מסודר מלמעלה. ביום שאתה נולד כבר כתוב מתי אתה תצא מפה. אלא אם כן יש אסונות. קורים אסונות. נולדת? תשמור על עצמך. אל תאכל זבל. אל תמלא את ההכרה שלך בזבל. תשתדל לנקות את ההכרה שלך. אם אתה חושב על האתמול, על מה קרה ועל מה יכול היה להיות אחרת, ואם אתה חושב מה יהיה, מחר אני אמות, זה המון עומס על ההכרה. זה שוכב על המוח. זה גם גורם לאלצהיימר. בשביל מה צריך את זה?"

      שושיק שני (יח"צ , רבקטל פיינה)

      - הרבה זוגות שמורכבים משני אמנים מתקשים לשרוד ביחד. לך ולאריק אמנם היתה פרידה מתוקשרת לשנה, אבל נשארתם ביחד המון שנים זה לצד זו.

      "זה ודאי לא קל. היה שלב שבו נפרדתי מאריק בערך לשנה. היינו נשואים הרבה זמן - 12 שנה, עוד לא היו לנו ילדים, אריק דווקא כן רצה ואני פחות רציתי. היינו אחרי ההצלחה הגדולה של המופע 'הוא והיא'. היו רגעים לא טובים בינינו. הוא גם הלך לדרך אחרת, הלך לשחק לבד בהצגה 'המלך ואני' שגודיק הרים, ואני הייתי אז בקאמרי באיזה שלוש הפקות ובסרט. משהו היה בפרידה. ואז הוא פגש מישהי ועבר לגור איתה. אני נסעתי לאנגליה. רציתי לנוח מהכל. בזמן שהייתי בלונדון אריק קיבל התקף לב, זה היה התקף הלב הראשון שלו בעודו בן 42. ואז החלטתי תיק תק לחזור לארץ, וחזרנו אחד לשני. תכף אחרי זה נולדה לנו הבת נועה".

      "תראה, אני חושבת שביסוד אנחנו מאוד אהבנו אחד את השניה, היינו כבשר אחד", אומרת שושיק בהתרגשות. היא שולפת את הספר האוטוביוגרפי שכתבה, "אני אשיר לך שיר", כשם הלהיט שאריק לביא שר, כתב והקדיש לשושיק. "הוא כתב לי את השיר בחו"ל בבית קפה, על מפית", היא צוחקת. שושיק פותחת את הספר ומבקשת לקרוא את הדברים שכתבה בסופו: "בבית שלנו הכל עדיין עומד על מקומו, כמו בחייו של אריק. במטבח אצלנו בפינה כיסא נדנדה, שליווה אותנו שנים רבות. אריק אהב לשבת עליו ולארח לי לחברה בזמן שבישלתי. יום אחד, זה היה בשנה האחרונה לחייו, כשהתנדנד כמנהגו על כיסא הנדנדה וצפה בי מבשלת, עצר לפתע ואמר: אני מבקש להתנצל בפניך על הפעמים שפגעתי בך, אני שמח שנשארנו יחד. את הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיי. ועניתי לו: גם אני לא חפה מפגיעות שפגעתי בך, וגם אני מתנצלת, לא הייתי רוצה מישהו אחר מלבדך בחיי. והוא נשאר בהם כל יום, כל לילה".