"הסלבריטאים" - הצגה שסובלת מגישה מעשית-תבוסתנית ומעליבה את שחקניה וקהלה

    "הסלבריטאים" עוסקת בפחד של שחקנים להזדקן ולהיעלם מהתודעה הציבורית, אבל במקום לנסות ולומר משהו מעניין ואמיתי - ההצגה מתנהגת כמו הצגת ילדים שירדה מהפסים

    לילך וולך
    שלמה וישינסקי ויוסי קראנץ. מתוך "הסלבריטאים" (צילום: יוסי צבקר)

    המיתוס באשר לשחקני תיאטרון הוא שהם רוצים למות על הבמה, אבל יש במיתוס גם גרעין אמת. על קברה של חנה מרון שנפטרה רק לפני ימים לא רבים, ביקש אלכס אנסקי שהנחה את נשיאת הדברים לזכרה, למחוא לשחקנית האגדית כפיים, להיפרד ממנה בצליל האהוב עליה. בעולם התיאטרון שממילא מתקיים תחת אלפי שנים של מיתוסים, דיעות קדומות, מחזות מכושפים כמו "מקבת" ושריקות שאסורות מאחורי הקלעים – יש אומץ מיוחד בשחקנים מקשישים שמדברים על הבמה על חוסר הרלבנטיות של שחקנים מקשישים.

    ל"הסלבריטאים" יש אם כן נקודת מוצא יפה ורלבנטית גם אם לא לגמרי מקורית - כיוון שכבר נפגשנו עם חשבונות נפש בימתיים וקולנועיים דומים – אם בצורת הזיקנה הממשמשת לבוא ולחטוף את התקוות שעוד נותרו, כמו ב"מלאכת החיים" של חנוך לוין למשל, או בצורת מחלה סופנית כמו ב"סוף טוב" של ענת גוב. בכל מקרה יש מקום לכולם, ואף פעם לא יימאס לגמרי לנגן את התו הזה שמעביר צמרמורת של הכרה באמת, ובשבריריות של הקיר הרביעי.

    תקציר "הסלבריטאים" הוא כזה שברור ממנו לאן הגענו ומה נקבל – יחזקאל זוהר (שלמה וישינסקי) הוא שחקן מזדקן שעדיין לא מוכן לוותר על החלום. הוא מסרב לעזוב את תל אביב ואת מקסם השווא של חיי הבוהמה התל אביביים לטובת פרישה בפרברים המנומנמים של יבנה יחד עם בתו (דנה וישינסקי) ומשפחתה. בינתיים הוא מנהל יחסי שנאה-אהבה עם חברו הטוב משכבר הימים, שחקן מקשיש גם הוא (יוסי קאנץ) והשניים מוצאים עצמם במאבק כמעט עד המוות של תפקיד בהצגה. לתוך כל זה נכנסת דמותו של מדביר תמהוני ואובססיבי עם נטיות רצחניות (אלחי לוויט) ועם המשימה הדרמטורגית הבוטה-והשקופה-מדי לסכסך את השלווה ולהקצין את הכאוס על הבמה.

    טוב לדעת (תוכן מקודם)

    צעד תקדימי: החברה שנותנת למבוטחיה מענק כספי

    על-ידי WE SURE חברה לביטוח
    לכתבה המלאה
    מתוך "הסלבריטאים" (צילום: יוסי צבקר)

    "הסלבריטאים" אינה הצגה טובה, ותחילתה במחזה לא טוב – המהלכים צפויים לגמרי מראש, הטקסטים שטוחים, והסאבטקסט כל כך בוטה וחיצוני שנדמה שהוא ממש מוטח בקלע על הקהל היושב סמוך אל הבמה הקטנה. הקריצות אל הקהל סובלות גם הן מחוסר טעם ומכוונות נמוך עד לחוסר נוחות ממש, וההשתדלות להפוך את ההצגה למוצר קל למכירה לוועדי עובדים הופכת אותו ללא ראוי למאכל אדם. על אלו יש להוסיף את קטעי השירה של דנה וישינסקי שמודבקים בלי סיבה טובה על ההצגה, ואף שהיא עצמה חיננית מאוד – השירים לא עושים לה, או לנו, או למכלול, שום חסד. בסופו של דבר, "הסלבריטאים" גורמת בדיוק את ההיפך ממה שהיא היתה אמורה לגרום – במקום שתהיה זו שירת ברבור יפהפיה ומלאת כבוד לשחקנים שלמה וישינסקי ויוסי קאנץ, היא מרדדת אותם לתפקידים שטוחים ומסומנים, (הרגע בו הם שרים "פאק יו הגיל השלישי" מכווץ ממש ממבוכה).

    "הסלבריטאים" קטנה על שחקניה בכמה וכמה מידות, ולרגעים היא נראית כמו הצגת ילדים שאיבדה את הקהל שלה, כולל הגישה שאין להכביד על הצופה הרך עם יותר מדי משמעות. נדמה שמאחורי ההצגה עומדת איזו גישה מעשית–תבוסתנית שזה המקסימום שאפשר לשדל את הקהל אליו, ושעדיף לפצוח בשירים וריקודים מאשר לנסות לייצר איזה שביב של דבר שיש בו גם הומור, גם אומץ וגם אמת. לזה ולעיקרון המקורי של ההצגה – התחושה של שחקנים שהם תלויים באהבת הקהל כמו בחמצן, ושככל שהם מתבגרים האהבה הזו נהיית שרירותית וקמצנית – אין שום דבר במשותף. ונשאר רק הד קלוש והידיעה שלשחקנים האלו ולקהל שלהם מגיע יותר מזה.

    "הסלבריטאים" בתיאטרון הקאמרי. מחזה: טוביה ציפין, בימוי: שלמה וישינסקי, שחקנים: שלמה וישינסקי, יוסי קראנץ, דנה וישינסקי ואלחי לוויט

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully