פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "דה וויס" מרחה וזלין כדי להחליק לפריים טיים

      בתחילתה "דה וויס" הצליחה להתבלט בים הריאליטי, אבל מאז היא היתה צריכה לעשות הרבה יותר. אמש, נדמה היה שאולי לרגע יש ניצוץ של מקוריות, אבל אז הוא טבע בים הבנאליה

      "דה וויס" מרחה וזלין כדי להחליק לפריים טיים

      מהר! "דה וויס" החלה את עונתה השלישית – מי זכה בעונה הראשונה? אה, זה קל, עונה ראשונה תמיד זוכרים – בטח, היא, נו. איך קוראים לה. חמודה, זו. קתרין. קתלין. קטלין רייטר! כן. זאת. רגע, עונה שלישית? בטוח? אז מי זכה בעונה השנייה? בשביל זה כבר צריך וויקיפדיה. כל האקס פקטורים, הכוכבים הנולדים והבאים, אלו שאייל גולן קרא להם, הכל יחד הופך לעיסה אחת מבעבעת וחסרת משמעות. לינה מחול, אגב קראו לה לזוכה של העונה השנייה של "דה וויס". כשזכתה התרגשתי, אבל הנה – רק שנה לאחר מכן, וזה כאילו הגענו לשלב של הכוכביא, שבטיא והאיך קוראים לזה ב"אחד מי יודע".

      אז "דה וויס" פתחה אמש כבר את עונתה השלישית, ויש לה כבר הרבה יותר מה להוכיח, בעיקר לנוכח האינפלציה של תוכניות ריאליטי השירה, במקביל לזה שבאמת כבר יוצא מהאף כל העסק הזה של ריאליטי כשרונות. שני עקרונות היו ל"דה וויס" כדי להבדיל את עצמה מהדביקות של ביצת הריאליטי – שופטים עם ביצים ופה גדול, ובראשם אביב גפן שיישר את כולם לכיוון גישת הנו-בולשיט המרעננת שלו; והפורמט שחתר נגד עצמו כשנתן למתמודדים להתמודד קודם כל עם הכישרון שלהם, ולהגיע אל השופטים טאבולה ראסה.

      די מהר למדנו שהצהרות לחוד ותוצאות לחוד – בשלב האודישנים אולי נחסך מהשופטים הסיפורוש העצובוש של המתמודדים שמתפקד כווזלין להחלקה קלה יותר אל הפריים טיים, אבל הוא בהחלט לא נחסך מאיתנו הצופים. חוץ מזה היו בין השופטים חילוקי דיעות (אמנותיים? ככה קוראים לזה כשאנשים לא סובלים זה את זה ואין דרך יח"צנית טובה למכור את ה"תפסיקו לעשות בושות לאבא"?). והכסא הרביעי - זה שלא אוכלס על ידי גירל פאואר שרית חדד, פה גדול אומר הכל אביב גפן, ו"השם האינדיאני שלי הוא 'דומע מחתלתולים ביוטיוב'" שלומי שבת – הפך לכסא מפלט. בעונה הראשונה ישב עליו האיש וההגזמה רמי קליינשטיין, ובשנייה ישבו עליו צפוף צפוף שלומי ברכה ויובל בנאי. עד כה הכסא הרביעי והמקולל עשה רק רע לכל מי שהתיישב עליו, אבל נראה שדווקא מוש בן ארי מרגיש מאוד בנוח עליו. למעשה יש חשש סביר שעוד תוכנית-שתיים הוא יושב שם יחף בשרוואל ומחמם על גזייה פינג'אן קפה טורקי.

      דה וויס עונה 3 (יח"צ , צילום: עדי אורני)
      מתוך "דה וויס" 3 (צילום: עדי אורני)

      "באתי לשיר, לא לספר" אומר המתמודד ניב דמירל, שמעדיף כישלון מפואר על חלומות במגירה. והנה – יש לנו כבר מונטאז' של הפוך על הפוך על הפוך שבא להראות שישנן בנות אבל "דה וויס" אינה כזאת. מונטאז' מודעות עצמית שמגחיך את המכניקה שעליה מתקיימים ריאליטיז – הסיפור המרגש, מסחטת הדמעות והאסאמאסים. החומר הדביק שוזרם בעורקי הפורמטים האלו. כן סיפור או לא סיפור – זו התלבטות לא פשוטה עבור מי שעורך היום תוכניות ריאליטי מהסוג של "דה וויס". מצד אחד צריך את אותו אלמנט שיגרום לקהל להיתפס על מתמודד – ואם באמת היה מדובר רק בקול שלהם, אפשר היה להישאר בתסכיתי רדיו ולא לטרוח בכלל. ומצד שני, המקור כבר כל כך טעון מראש שהוא בעצמו מכיל את הממד הפארודי – מרגע שמתחילה העריכה המוזיקלית להתפרע עם שירים נוגים, מרגע שהמסך מצטעף בפילטר מרוכך, מרגע שהפריים נסגר לקלוז אפ משתוקק לנצנוץ של דמעה – האמון שלנו בשונות של "דה וויס" מתערער.

      אז "דה וויס" החליטה שלא להחליט – גם סיפור, גם לא-סיפור. גם בואו לא נעשה עניין (לכאורה) מהעובדה שכנרת הנדלס נולדה עם פגם התפתחותי בזרועה, וגם נתעכב בחמדנות על הרגע שבו שלומי שבת מתבונן בה אחרי שהסתובב אל קולה היפה, מבין מה העיניים שלו רואות והחיוך נמחק לו מהפרצוף. בואו נזמין את גילי ארגוב, הבן של האגדה, שכל ישראל ובעלה כבר חזתה במפלתו פעם ופעמיים ושלוש, וניתן לו להשתנק מול המצלמות עד לאחרי הפרסומות, לא, בעצם, בואו נסחט את זה טוב טוב עד לתוכנית של מחר. מי לא יחזור לכאן כדי לראות את גילי ארגוב נחנק תחת חרדת הביצוע, ההזדמנות האולי אחרונה, והצל הסמיך והכבד של אביו?

      אז בינתיים, בנסיון להחזיק את המקל משני קצותיו, לאכול את העוגה ולהשאיר את הקלישאה שלמה – "דה וויס" פותחת עונה שלישית באופן מאכזב. לגעת במודעות העצמית ואז לברוח ממנה זה אולי גרוע יותר אפילו מאשר להעמיד פנים שאין בכלל יבשות טלוויזיוניות אחרות שבהן אפשר לתחכם את המוצר, אפשר לגדל עמוד שדרה. איך לא שרו על זה השופטים יובל בנאי ושלומי ברכה מהעונה הקודמת? "את כן כמו כולם".

      מה אתם חשבתם על העונה השלישית של "דה וויס"? ספרו לנו בפייסבוק