פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קורדרוי 85: בעידן שאחרי הווייט סטרייפס ג'ק ווייט כועס על כל העולם

      ג'ק ווייט החדש הוא רכבת הרים גרובית של סגנונות שעוטפים כעס על כל העולם, בוב מולד מגיע לשיאו ומעורר השראה ולוס קמפסינוס טובעים בחצי הכוס המלאה. הבלוג של מני אבירם

      ג'ק ווייט (AP , Josh Anderson)
      תסביך רדיפה. ג'ק ווייט (צילום: Josh Anderson)

      Jack White - Lazaretto / Would you Fight for my Love? / High Ball Stepper

      עם ג'ק ווייט יש לי יחסי "זה אתה שהיית צריך למות ולא הסטרוקס!", אבל זה יהיה טיפשי וחסר מודעות עצמית להתעלם מהכישרון הנדיר שזורם בדם של אחת מהדמויות החשובות בסצנת המוזיקה בארה"ב מאז שהקים את הווייט סטרייפס ב-1997. ווייט הוא באמת ובתמים אמן, אול אראונד פלייר שידו בכל, ורשימת העיסוקים המלאה שלו - כולל אבא לבת ובן - מחכה לכם בוויקיפדיה, ולא נותר אלא להתפעל. אלבום הסולו הראשון של ווייט, "Blunderbuss", שיצא באפריל 2012, לא הפך לחבר קרוב שלי, בעיקר בגלל הנטייה של ווייט להמשיך לחפור רגע אחרי שהוא היה צריך לסיים, אבל את "Lazaretto" אני הרבה יותר מחבב. ווייט תמיד שם את כל נשמתו בתוך הבלוז המלוכלך שלו, וכך גם הפעם, אבל כאן הוא מרחיב את היריעה וחוגג על גאראג' ורוקבילי וקאנטרי, וכל העסק הוא רכבת הרים גרובית ומעודכנת של סגנונות שעוטפים כעס על כל העולם (גם בעקבות הידרדרות בתהליך גירושים שהתחיל טוב), מעט מרירות וכמיהה לחופש. 18 חודשים לקח לווייט לעבוד על "Lazaretto", לעומת שלושה ימים שבהם נתפר "Elephant", האלבום הכי מצליח של הווייט סטרייפס, כי מה לעשות, החיים לא פשוטים כמו פעם, לא שלנו ולא של ווייט, טיפוס מורכב עם תסביך רדיפה קליל. האלבום הזה יכול להקל עליהם מעט.

      Bob Mould - I Don't Know You Anymore / Forgiveness

      מי שעוקב אחרי הבלוג הזה יודע שאני מאד אוהב את בוב מולד, לשעבר האיש מאחורי הלהקות Husker Du ו-Sugar. אני מבלה כבר שנים עם הרוקנרול הדחוס, האינטנסיבי ובאותה הנשימה המלודי שלו, יודע לזהות את הסגנון שלו, סוער ופופי גם יחד, אצל לא מעט להקות מצוינות שבאו אחריו כמו פו פייטרז וההולד סטדי, ומעריץ את האומץ שלו להיות הומו מוצהר ולדבר על זה כמו שהוא עשה באוטוביוגרפיה שלו שיצאה ב-2011, שבה הוא קצת מצטער שיצא מהארון רק באמצע שנות התשעים, אבל מסביר למה זה היה מסובך במקום שממנו הוא בא ואחרי זה, בסצנת הפאנק של שנות השמונים. השבוע הגיע אלבום הסולו מספר 11 של מולד, "Beauty & Ruin", וגם הוא תופס בראש מורם את מקומו בקטלוג המפואר שלו. בפרק הזה מולד מנסה לעשות שלום עם חייו וגילו, 53, בעקבות שנה שבה איבד את אביו, ו-37 הדקות שלו נעות בין כאב על האובדן והווה מעורפל, לבין שמיים בהירים ומחר מלא הבטחות, בסדר הזה. העטיפה מספרת חלק מהסיפור, עם צילום של מולד צעיר יותר מעשן סיגריה, מבט לרצפה, ולצדו מולד 2014, כובע גרב לראשו, מישיר את מבטו למצלמה, לא מתחמק יותר כי הוא יודע שהחיים לא מרשים לך, הם יותר מתוחכמים ממך. המוזיקה של מולד, ו"Beauty & Ruin" בפרט, משרה אווירה של זמן ומקום אחרים, ובוווליום המתאים משקרת קצת למאזין המתמסר ומאפשרת לו לשנות לקצת את המציאות: זה לא שרב אכזרי בחוץ, אלא סתיו בקיץ. בוב מולד היה מנביאי האינדי בארה"ב, ואחרי יותר מ-30 שנות קריירה, הוא בשיאו, בועט כמו אז במינסוטה, ב-1979. זה מעורר השראה.

      The Antlers - Palace / Hotel

      בין שני האלבומים המצוינים והרעשניים האלה מסתתר עוד אלבום קטן ועדין הרבה יותר, "Familiars" שמו, והוא החדש של האנטלרס. השלישיה מברוקלין תמיד ידעה לשים את הא' באווירה, והמצב לא שונה הפעם. מי שאוהב את סיגור רוס, רק בקטע שמבינים את המילים ולא אומרים לך שזה איסלנדית ומוכרים לך ג'יבריש של גובלינים, יעוף על האלבום הסינמטי הזה, על שיריו הארוכים והקול המיוחד של פיטר סילברמן. זה הקטע שפותח אותו, ומשום מה מרגש אותי כמעט עד דמעות, ואחריו עוד דוגמא מייצגת.

      Parquet Courts –Black And White

      אז האלבום החדש של פרקט קורטס, "Sunbathing Animal", הוא לא כל מה שציפיתי ממנו, אבל עדיין כולל כמה מהקטעים הכי חזקים שתשמעו השנה, כמו למשל זה. תוסיפו לזה קליפ אהבה (בשחור לבן כמובן) לניו יורק וקיבלתם הצעה שקשה לסרב לה.

      White Lung - Face Down

      שיר מעולה של הרכב הפאנק מוונקובר שלקוח מהאלבום השלישי שלהם שיוצא השבוע, "Deep Fantasy" שמו, אלבום שמסומן כאחד מהבולטים של השנה. אם לשפוט מהקטעים שכבר יצאו ממנו, הסימון נכון. הנה קצת ריוט גירל ניינטיזי, גרסת 2014.

      Mongol Horde - Make Way

      אז לפרנק טרנר, שבשנים האחרונות - אני אהיה עדין - קצת חתך מהעבר הPאנקי, שלא לומר הארדקורי שלו, יש להקה חדשה בשם מונגול הורד, ואיתה הוא, ובכן, חוזר לעבר ההארדקורי שלו. זה השיר הראשון מתוך אלבום הבכורה שלהם שנושא את שמם וכבר יצא בחוץ. ולמי שתוהה, זה כמובן לא הם בקליפ.

      Los Campesinos! – Little Mouth

      "No Blues", האלבום האחרון של לוס קמפסינוס, היה אחד הטובים של 2013, ועכשיו מגיע עוד שיר חדש מההרכב הוולשי, שיופיע בפס קול של הסרט "Benny and Jolene". קצת אופטימי מדי מצדם, אבל נחליק להם הפעם.

      Wye Oak - Running Up That Hill

      הצמד הפולקי החמוד מבולטימור, שהוציא לאחרונה אלבום חדש בשם "Shriek", מטפל יפה בקלאסיקה של קיית בוש במסגרת סדרת הקאברים של האתר השווה a.v club.

      The Afghan Whigs - Matamoros

      כמה אני רוצה שאפגן וויגז יחזרו לכאן, והופעות כמו אלה, אצל לטרמן בשבוע שעבר, רק מוכיחות שהלהקה בשיאה בלייב. הנה אחד מהשירים היותר מוצלחים באלבום האחרון והמוצלח לכשעצמו של הוויגז, "Do To the Beast".

      Soundgarden - Spoonman

      בשבוע הבא ינחתו בבלומפילד סאונדגרדן, ואני מחכה להם הרבה יותר מאשר לפיקסיז, שלמעריציהם אני מאחל שהלהקה תהיה יותר בעניין של ההופעה שלה משהיתה בפסטיבל פרימוורה לפני עשרה ימים. הלהקה של כריס קורנל, לעומת זאת, חוגגת בימים אלה עשרים שנה לאלבומה הרביעי "Superunknown", ובתחילת החודש הרימה את וובסטר הול בניו יורק לתשבוחות המעריצים והמבקרים. גם לג'ימי פאלון הם פרגנו ביקור, וניגנו את "My Wave" וגם את "Spoonman". קורנל, קים טאהיל, בן שפרד ובעיקר מאט קמרון, שבדיי ג'וב שלו הוא המתופף של פרל ג'אם, נראים ונשמעים מעולה יחד. אני מקווה שזה יהיה ככה גם במגרש.

      פצצה מהעבר

      חישוב קל מעלה שכש"The Real Thing", יצא - בשבוע הבא לפני 25 שנים - הייתי דקה לפני גיל 15. המשך החישובים מוביל לשורה תחתונה שאין להתחמק ממנה, אם כי אני מאד משתדל. אבל מספיק עלי. האלבום פורץ הדרך של פיית' נו מור, הראשון עם מייק פאטון בתפקידו כסולן הלהקה, הוא אלבום שבא משום מקום, אם לצטט את הסינגל הראשון מתוכו, הפגיז את עולם הרוק והעניק לו בנדיבות את הלבנה הראשונה והכה חשובה בגשר שבין הימים המפוארים והלא מתוחכמים של מטאל השיער חנוט מכנסי העור ומעוטר האיילנרים, לבין המהפכה הרגשנית של סיאטל והגראנג'. "Angel Dust", האלבום שהגיע שלוש שנים אחריו, כבר זיקק את המוזיקה של הלהקה לדרגת שלמות והוא טוב ממנו, אבל אפשר לשער שהוא לא היה נולד בלי "The Real Thing", שחשף לעולם כולו את הכשרון המטורף והבלתי ניתן לריסון של פאטון. ואני, שזכרוני מעורער ומתערער משנה לשנה, זוכר איפה ראיתי לראשונה את הקליפ שנפתח עם כף יד ועין יורה לייזרים במרכזה ומסתיים בגסיסתו העצובה של דג זהב, שליווה את אחד מהשירים המשלהבים בהיסטוריה - "Epic". מניח שגם אתם.

      עוד קורדרוי? הקליקו כאן וקראו את בלוג הרוקנרול של מני אבירם במלואו