בשנים האחרונות פשתה תופעה מעניינת ומטרידה על הספרות שלנו: יציאה חדה מהמתחם המקומי ונדידה לכיוון הקוסמופוליטי. ציר העלילה ברומנים רבים החל להתרחק ככל האפשר מישראל. אם ב"צל עולם" של ניר ברעם, למשל, עדיין יש למדינה איזשהו חלק במהפכה שמשתלטת על העולם המערבי, הרי שרביב יצחקי, למשל, לא התבייש להודות כבר בשמו של רומן המתח ההייטקי "קונוורז'ן" שכל קשר בינו לבין מתחם עתידים מקרי בהחלט. "היברו פבלישינג קומפני" של מתן חרמוני לא עוסק, למרבה האירוניה, בהוצאה לאור שיושבת ביפו או בנהריה ו"השקנאי" של צ'יקי ארד הוא בכלל סיפורו של מורד אפריקאי. מגמה אחרת שהולכת ומתחזקת היא רומנים אפוקליפטיים שמנבאים את חורבן המדינה. רק לאחרונה ראה "2023" של יגאל סרנה אור, והצטרף לנבואות הזעם של יהלי סובול ב"אצבעות של פסנתרן" ויהונתן גפן ב"כתר זמני". ספרים אלה חוזים את סופה של מדינת ישראל, או לכל הפחות את הפיכתה לדבר הכי רחוק שהכרנו בה.
הטענות המוצגות כאן אינן איזו מין גחמה פטריוטית, אלא רק תמרור אזהרה לסופרים הישראלים. ככלות הכל לכל מה שהועלה כאן יש מכנה משותף אחד: התופעות הללו מציגות סימפטומים של בריחה. 66 שנים לאחר הכרזת העצמאות, דומה שהסופר הישראלי מחפש כעכבר היסטרי במבוך את הדרך החוצה, מנסה להכות בפטיש שישבור את הקונבנציה ועל ידי כך רק קובר את עצמו תחת עוד סלעים שמונעים ממנו הכרה. אי אפשר להאשים את עמוס עוז, א.ב. יהושע או דויד גרוסמן באהבת יתר של המציאות הישראלית, אבל הם תמיד הקפידו לשמור על עצמם בתוך מסגרת סיפורית שנעה בין מטולה לאילת עם התרחבות לגדה, ולא העזו לחשוב על גיבור ראשי שחי בפאתי לונדון.
כמובן שישראל של היום היא מדינה שונה מזו שהיתה בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים, אבל דומה שלא זו הסיבה שהיוצר העברי תופס בספריו את המטוס ראשון אל מעבר לים. אחת מתופעות הלוואי של הגלובליזציה היא האינסטנט-יזציה, הרצון לתהילה רב-יבשתית מהירה. אם בעבר נחלו ספרים כמו "המאהב" או "געגועי לקיסינג'ר" הצלחה עצומה בחו"ל אף ששמו את ישראליותם בקדמת הבמה ורק לאחר שנחלו הצלחה מקומית, הרי שהיום האנדרסטייטמנט נעלם. יותר ויותר סופרים החלו להבין לאן נושבת הרוח. רוצה שיקראו אותך באנגלית? קרא לגיבורים שלך מת'יו, ג'וליאן או אליסטר, או, לחלופין, הגשם את נבואות הזעם ההיסטוריות באמצעות שמות יהודים אך גלותיים כמו לאון או וייס. בין הררי הספרים והמסות שגודשות את בתי הדפוס העולמיים בימינו, זו, על פי ההשערה, האפשרות הטובה ביותר להגדיל את סיכוייך להגיע למדפים של בארנס אנד נובלס או אמזון.
מחד, קשה להאשים את הסופרים, שהרי מכתיבה אי אפשר באמת להתפרנס כאן, אבל הנהירה אחרי הזר והשונה ויצירת הריחוק הווירטואלי יוצרים בזירה המקומית את התוצאה ההפוכה: ירידה דרסטית ברלוונטיות שלהם וחסימת האופציה להפוך לאייקונים תרבותיים. לא בכדי הצליח כל כך "היינו העתיד" של יעל נאמן, על אף היותו יומן זכרונות בינוני הוא החזיר לפלח נכבד באוכלוסייה הישראלית תחושה שאליה התחבר בעבר ואינה עוד. ההצלחה הזו מעידה על כך שאין, כך נראה, סופר ישראלי אחד שעליו אפשר לומר בפה מלא שהוא ממשיך דרכם של הגדולים, שיידע לשלב בין זיכרון למציאות ולכישרון. אשכול נבו, דווקא אחד שמשתדל להישאר איתנו, הצטייר ככזה, אבל ב"המקווה האחרון בסיביר" נראה כאילו הגיע לתקרת זכוכית. פה ושם יש הברקה, אולם קשה עדיין לאתר את דור הנפילים הבא. באופן שהיה מוצא חן בעיניו בשל האירוניה הברורה, מי שמצטייר כסופר הישראלי הגדול באמת בשנים האחרונות הוא סייד קשוע. זה משעשע לא רק בשל הערביות שלו, אלא מפני שהוא במופגן מתבונן על הישראליות מחוצה לה, מנהל איתה ועם העברית יחסים מורכבים ממילא.
כן, תל אביב, ירושלים וצה"ל יצאו כבר מכל חור אפשרי, הקיבוצים, המושבים, תנועות הנוער. אפילו רומנים על זיונים הפכו לפאסה ובאופן כללי ישראל 2014 היא כנראה לא מקום מרתק לחיות בו או לכתוב עליו - אבל היא עדיין יותר מציאותית עבורנו מבריטניה, אפריקה ואפילו ישראל של 2020. עד כמה שהמשימה קשה, נדמה שרק הסרת הפחד מההתמודדות עם העבר וההווה שלנו (כן שלנו) יחזירו את ההערכה לסופרים המקומיים. עד אז, הם ימשיכו להתהלך אבודים בין שני עולמות, מבלי לקבל הכרה שתמצב אותם בצמרת, באיזושהי צמרת.
