אם לשפוט לפי כל העונות של "העשב של השכן" ולפי העונה הראשונה והעוד קצת של "כתום זה השחור החדש", מה שמעניין בעיקר את ג'נג'י קוהאן, יוצרת שתי הסדרות האלו, זו השאלה "מה נשים טובות ומנומסות יעשו כשיידחקו אותן לפינה"? את השאלה הזו צריך לפרק לגורמים האמריקאיים שלה כדי להבין את גודל המורכבות שאליה קוהאן אוהבת לדחוק את הדמויות שלה - נשים טובות ומנומסות הן נשים לבנות עם ידיים רכות שלא ניקו אסלות בחייהן; נשים טובות ומנומסות הן נשים לבנות ומשכילות שהלכו לקולג' ואפילו לאוניברסיטה; נשים טובות ומנומסות הן נשים לבנות שעשו כמעט כמעט כמעט הכל נכון, חוץ מהדבר האחד שהתפוצץ להן בפנים וגילה להן שהן אולי יותר סוערות ממה שהן חשבו, ושאין חיסון נגד הוירוס שהוא החיים.
זה היה הגורל של ננסי בוטווין (מרי לואיז פרקר) מ"העשב של השכן" שהיה לה הכל עד שבעלה מת בפתאומיות והותיר אותה אלמנה צעירה וחסרת אונים עם שני מתבגרים צעירים. השילוב של עצלות, תחושת מגיע-לי וזיהוי אפשרות קלה לקצת כסף קל, הפכו אותה בהדרגה לסוחרת סמים קשוחה, אבל הותיר בה את הניצוץ המפונק והסאבטקסט של "אני לא מאמינה שהשיט הזה קורה לי". גם "כתום זה השחור החדש" מתנהל באווירה דומה מאוד איזה מגע קליל ומשועשע בנשיות אמריקאית לבנה עתירת פריבילגיות שמרגישה מוגנת מעצם היותה כזו.
בתחילת העונה השנייה של "כתום זה השחור החדש" פייפר צ'פמן (טיילור שילינג) כבר לא מרגישה את ציפוי הטפלון הנוח של הקאסטה העליונה של האמריקאיות; היא כבר פגשה את החיים מהצד הלא נכון שלהם, ובסוף העונה הראשונה הוכיחה שאין מי שאי אפשר יהיה לערער אותו מספיק כדי לשחרר ממנו את המפלצת. למי שזקוק לתזכורת בפרק האחרון, שהתרחש כמיטב המסורת האמריקאית בחג המולד, פנסאטאקי המופרעת והזעירה מאיימת לפצוע את פייפר כיוון שהיא חוטאת, יועץ הכלא ההומופוב הילי מחליט להעמיד פנים שהוא אינו רואה את התקיפה, ופייפר שאיבדה את כל מה שהיה לה ואת התקווה לעתיד ידוע מראש, מאבדת כל רסן וחובטת בפנסטאקי הרבה מעבר להבהרת הפואנטה.
העונה השנייה מתחילה באופן כל כך קודר (בפרק בבימויה של ג'ודי פוסטר), שכלא הנשים שהתרגלנו אליו נראה כמו קייטנה ידידותית. שלא כמו בעונה הקודמת, כבר לא ברור שהכל יהיה בסדר בסוף מבחינת פייפר, וכולנו נשב ונצחק על כל זה מול האח בחג ההודיה הבא. יותר מתמיד מעגל הפשע נראה כמו מעגל סגור ולא כמו פלנטה אחרת שמבקרים בו וחוזרים הביתה לספר איך היה. אבל בכל זאת מדובר בעולמה של ג'נג'י קוהאן, העולם שבו לדברים יש השלכות אבל הן בעיקר משעשעות וסקסיות וקוליות, כאלו שאפשר ללגלג עליהן על כוס צוננת של שרדונה.
גם בעונתה השנייה של כזהש"ה, שכמיטב מסורת צפיית ההתחזרות של נטפליקס שוחררה כולה בבת אחת, נוח וקל לצלול לתוכה, היא לא מעמידה באמת איזשהם קשיים מול הצופה בה. אבל האמת היא שזו סדרה מבלבלת במובן של התחושות שהיא מייצרת, נדמה שמלבד התעקשות להיאחז בשוליים שלה, אין לצופה המון ברירות כי החלקים המרכזיים שלה חלקלקים ואין נקודת אחיזה. ננסי בוטווין של "העשב של השכן" היתה מקסימה ופתיינית אבל גם אגוצנטרית ונצלנית ונטולת עמוד שדרה מוסרי. גם פייפר צ'פמן מתגלה כדמות שלא באמת מצליחה לייצר המון רגש אליה, ומשהו בנאיביות שלה כבר מעצבן. מוכרחים להניח ששהות בכלא והמפגש עם התהום שמביטה בך בחזרה, משנה אותך ביותר מאשר במובן המיידי שכבר פחות אכפת לך להשתין בדלת פתוחה, לא?
מוכרחים להודות שגם כשלא ברור מה עוד צריכה פייפר לעבור כדי להבין משהו על חוסר ההוגנות של החיים ולגדל איזה עמוד שדרה מוצק - נקודת המוצא המעניינת של הסדרה, וכמעט כל דמויות המישנה המוצלחות שלה מספיקות בעצם כדי להמשיך ולצפות בכל פרקי העונה הזו, וכנראה שגם בעונה השלישית שנודע שתופק. אבל לכל הרוחות, משהו חייב ללמד את האישה הלבנה הטובה והמנומסת הזאת להיות קצת פחות לבנה, קצת פחות טובה והרבה הרבה פחות מנומסת.
מה אתם חושבים על "כתום זה השחור החדש"? ספרו לנו בפייסבוק