בסוף שנות התשעים, לאחר כמעט 60 שנות קיום, מיצבה איקאה את מקומה בצמרת תרבות הפופ העולמית. פריצת הדרך נרשמה כשהבמאי דיוויד פינצ'ר נתן לה ביטוי הולם בסרט הקאלט "מועדון קרב", בו כינה בראד פיט את אדוארד נורטון "איקאה בוי", בשל התמכרותו של האחרון לרהיטים שבדים בשיטת עשה-זאת-בעצמך. עשור מאוחר יותר כיכב הקונצרן גם בקומדיה הרומנטית "500 ימים עם סאמר", כשבאותה שנה כתב עליה הגרמני טומי יאוד בספרו "אידיוט גמור" בלגלוג מלווה בהערצה: "איקאה אינה חנות רהיטים, אלא מסלול למידה סקנדינבי מתוחכם לכישלון, שמוביל את האדם דרך הריק האישי שלו היישר אל אחת משלושים הקופות בצבע צהוב-כחול".
תפקידה של איקאה ברור היא הסמן המרכזי של תרבות הצריכה הרדודה בעולם המערבי המודרני. כל כך ברור, עד שאנשים אפילו מגיעים מהודו רק כדי לקנות מיטה בסניף בפריס ולחזור מיד עם הסחורה הביתה. כך, לפחות, לפי הצרפתי רומן פוארטולס, שבשנה שעברה נחל הצלחה גדולה כשהוציא את הספר בעל השם המזמין "המסע המופלא של הפקיר שנתקע בארון של איקאה" (ותסלחו לנו אם האזכורים הבאים פשוט יתומצתו ל"הפקיר"). אזאטשו לוב פאטל, פקיר הודי מכפר נידח, נוחת בפאריס ומבקש מגוסטב פלורד, נהג מונית צועני, שייקח אותו לסניף הקרוב של איקאה, על מנת לרכוש מיטת מסמרים. כמו כל נהג מונית, גם גוסטב עושה את מה שהכי הגיוני מבחינתו: לנסוע דווקא לסניף הרחוק יותר מהשדה ולשחוט את התייר. אלא שאזאטשו פחות פראייר משנדמה, מצליח לחמוק מתשלום, נבלע באולם הענק ובסופו של דבר מגיע, בשל נסיבות מוזרות, לתוך ארון מתכת שמובל לאנגליה. משם מתחיל מסע ציד מטורף שבמרכזו אזאטשו, גוסטב, פליטים סודנים וגם כוכבת הקולנוע סופי מרסו. וכן, זה מוזר בדיוק כמו שזה נשמע.
פוארטולס התנסה בהרבה מקצועות בעברו. הוא היה מלחין, זמר, מורה ללשון, מתרגם, דייל ושוטר במשטרת הגבולות. כאיש שטעם הרבה תחומים, הוא משתמש בכל הניסיון שצבר כדי לכתוב את הרומן השמיני שלו, אחרי ששבעת הקודמים נדחו על ידי הוצאות לאור. "הפקיר" המריא כמו מטאור, ועל פי שם הספר, שמשמש שער כניסה לא רע בכלל, לא קשה להבין מדוע. גם פוארטולס, כמו קודמיו, מיטיב לשלב ביקורת והצדעה כלפי המפעל בעל הרהיטים הזמינים ודוכני האוכל הירוד: "בגדול, לקוח שבא לקנות שלושה ברגים ושני דיבלים יצא מהחנות ארבע שעות לאחר מכן עם מטבח מצויד למשעי ובעיות עיכול".
לא מדובר במניפסט בעד או נגד איקאה. כמו החנות, גם ההומור שבא על חשבונה זול, זמין ובעיקר לא מורכב, אבל ל"הפקיר" יש רבדים עמוקים יותר. הוא אינו ספר קאלט, אלא רומן הומני ואוהד לבעיית הפליטים. פוארטולס, כאמור, היה בעצמו חלק ממשטרת הגבולות הצרפתית וראה את שברון הלב של הזרים, שרק חפצים לעבור את הגבול למקום שבו יוכלו להתפרנס בכבוד, וסובלים קשות ממה שמכנה אחת הדמויות מ"תסמונת הלב שדופק חזק כשהמשאית מאיטה או נעצרת". בהומור האופייני של קטילות דקות ומסוגננות הוא לא מתבייש לרדת גם על מקום עבודתו לשעבר: "במקרה שלפנינו השוטרים ידעו היטב שהמשאית שהם עצרו הגיעה מצרפת, מפני שהם תפסו אותה ביציאה ממנהרת התעלה. העובדה הזאת לבדה די בה לשלוח את המהגרים לאכול את הבוטנים שלהם והדונאטס שוקולד במדינת אוכלי הצפרדעים, מדינה שהגבול שלה נראה כמו מסננת".
הרומן הזה הוא סיפור אהבה ומסע בעקבות הרגש והחמלה. השפה הרהוטה וההתגלגלות הפשוטה של העלילה מאפשרים לו לצבור תאוצה, אלא שלמרבה הצער הוא נתקע במהירות סבירה במקום לקרוע את הכביש, לעתים אף מאט והופך את הנסיעה לאיטית יותר, למרות החן, הקריאה השוטפת ויכולתו של פוארטולס להימנע מקשקשת מיותרת. הוא נכנס להגדרה של "ספר חביב", וגם פה הבחירה אינה אוטומטית. מדוע, אם כן, למרות הפוטנציאל העצום וההתחלה המבטיחה, "הפקיר" אינו מקיים את ההבטחה? אולי משום שכמו הפליטים שמוצגים בו, הוא סובל בעיקר מסוג של משבר זהות. פוארטולס, כך נראה, לא ממש החליט על מה הוא שם יותר את הדגש על החוכא ואטלולא הקומית, על הרומנטיקה או על המצפון והמוסר. התוצאה היא מסמך לא מחייב שמעורר פה ושם חיוך במקום צחוק רועם, או לחלופין הרהור רגעי במקום חשבון נפש נוקב. אזאטשו בעיקר מפליג, טס וממתין בטרמינלים גדולים, בדיוק המקומות שלהם נועדה קריאת הספר שבו הוא מככב.
תרגום: דורית שילה, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, מודן, 206 עמ'