לו הייתי יגאל שילון, וכתוכנית סיום עונה הייתי בוחר להמציא דת ולשגע את העולם משך אלפי שנים, הדבר הראשון שהייתי מצווה את מאמיני הוא לחתוך את הבולבול. אין ציווי מטורף וביזארי מזה. אולם בפרשת השבוע אלוהים פונה אל אברהם בכינון ישיר ומבקש ממנו לשפץ לילדיו את הלולב. הנימוק: "והיה לאות ברית ביני וביניכם".
כאשר בני הגיע לגיל שמונה ימים, לאחר שאשתי שללה על הסף את האפשרות שנתנצר, ניגשתי בהיסוס לטקס ברית המילה של בכורי. האורחים הגיעו מחויכים ולבושי חג, כמו היה פולחן אכזרי זה עניין נחמד שנעים לקחת בו חלק. המוהל כבר הכין את סכיניו, ואני, שבזווית עיני ראיתי אותו ינשרו ציפורני אם לא כן - משחיז את הסכין, פניתי לאלוהים אהוב לבי בתפילה של הרגע האחרון: אלוהים שלי, אמרתי בקול, אתה בטוח שאין דרך אחרת לכרות ברית? אולי חוזה חתום או משהו כזה?
אלוהים לא ענה לי. הוא אף פעם לא עונה לי. גם לא כשאני מפנה לו שאלות בכתב דרך הכותל. החזקתי את בני בידי והרגשתי כי דווקא היותו של הציווי כל כך מוזר, כל כך בלתי אפשרי וקשה לעיכול, הופך אותו למרגש כל כך. ברגע שבו הרובד השכלי אינו מוצא עצמו פרטנר רלוונטי לדיון שכולו רווי היבטים מיתיים, עובר המנגנון היהודי לפעול באופן אמוני. מעל לכל דעה נמצאת אמונה קטנה, בלתי מבוססת ובלתי תלויה, אשר באופן פרדוקסלי דווקא הגיבוי הרעוע שמעניק לה הרציונל, הוא שנותן לה זכות קיום בלתי מעורערת, אחרת וגבוהה מכל פרמטר מושכל אחר. מהסיבה הזו, אגב, כולם עושים זאת. גם אלה שאינם מוגדרים כמאמינים.
מה שכן, הברכה המסורתית שנאמרה על ידי כולם בסיום - "כשם שנכנס לברית כך ייכנס לחופה לתורה ולמעשים טובים" - לא לחלוטין נעמה לי. לא הייתי מעוניין שבני ייכנס לחופה "כשם שנכנס לברית". באופן אישי אשמח יותר לראות אותו ביום זה בלי שאיש עם סכין גוהר מעל טיטולו הפתוח.
תסמונת דאום
הוזמנתי לבר המצווה/ של רוני אורבך/ הבן של אורי,/ האין זה סלב מצידי?
פסוקו של יום. הדור הבא
שלושה דברים מרחיבין דעתו של אדם: אשה נאה, דירה נאה ומריחואנה.