שהרה בלאו איבדה את קולה כמה ימים לפני שהיא אמורה לעלות הערב (חמישי) לשחק בהצגת הבכורה שלה, "ותכתוב", אותה ביימה עמנואלה עמיחי. "אולי זה בגלל יותר מדי חזרות ולחץ", היא אומרת. שעות ספורות לפני עליית המסך, הקול שלה עדיין לא חזר ושהרה נזקקה לטיפול בהול ואגרסיבי של שטיפת מיתרי הקול בסטרואידים ואדרנלין. "אני מרגישה כמו קלישאה תיאטרלית", אומרת שהרה, "החלטתי להיות שחקנית, אז עד הסוף. בסוף עוד אשבור רגל". בריאיון המשותף לוואלה! תרבות עם בלאו ועם עמיחי, המתקיים חרף הוראת הרופא שגזר על שהרה שתיקה מוחלטת, מעלה עמיחי חשד בנוגע לאיבוד הקול: "אולי זה כדי להוסיף עוד אלמנט של מתח להצגה".
20 שנה אחרי שלמדה משחק ופחדה ללכת על זה, שהרה בלאו עולה לראשונה על הבמה כשחקנית עם המונודרמה "ותכתוב", שהיא חתומה גם על כתיבתה. עמנואלה עמיחי אמונה על הבימוי והייעוץ הדרמטורגי. בלאו פרצה לתודעה כיוזמת ועורכת טקסי יום השואה האלטרנטיביים (בשיתוף עם אבי גיבסון בר-אל), ומאז זכתה להערכה רבה גם כסופרת, כפובליציסטית וכמגישת רדיו ("ציפורי לילה" בגל"צ) וטלוויזיה (בקרוב תעלה סדרה חדשה בחינוכית, שבה תדבר עם ילדים על תנ"ך). הצגות הבכורה של "ותכתוב" יתקיימו בפסטיבל מרכז הבמה החמישי בניהולה האומנותי של אורי אגוז, במסגרת פסטיבל ישראל באולם ז'ראר בכר. באולם הזה התקיים בתחילת שנות השישים משפט אייכמן. "יש לכם את זה ביותר סימבולי?", אומרת בלאו. לא רק במיקום ההצגה יש סימבוליות אלא גם בעיתוי הבכורה שלה יום פתיחת המונדיאל. אולי יש אמירה בכך שהמחזה המאוד נשי מתקיים בערב פתיחת גביע העולם בכדורגל.
המחזה, בעל היסודות האוטוביוגרפיים, עוסק בסופרת המנסה להתגבר על שיברון לב, תוך שהיא כותבת עיבוד מחודש לסיפור המקראי עם הסוף הקשה על יעל וסיסרא. לאחר לילה קשה, מגלה הסופרת שבסופו של דבר אין כל הבדל בין החיים עצמם לבין האמנות. המחזה מעניק הצצה לחדר עבודה של סופרת המצויה בשיאו של תהליך הכתיבה, ומפרק ובונה מחדש מושגים כמו "מחסום כתיבה", ו"שברון לב". בצעד חלוצי המדגים שילוב בין עולם התאטרון ועולם הספרות, תוציא זמורה ביתן את הספר "יתד" שכותבת דמות הסופרת בהצגה לעיני הצופים. בעוד המחזה מתאר את אחורי הקלעים של עולם הספרות, הספר מתאר את אחורי הקלעים של עבודת הבמה ומהווה טקסט משלים ליצירה.
למדת משחק בתאטרון החדר בתחילת שנות העשרים שלך, אני אומר לשהרה בלאו, מאז חלפו כעשרים שנה. מה עיכב אותך זמן רב כל כך עד להצגה הראשונה? "כשהייתי בת עשרים", אומרת בלאו, "עולם התאטרון הדתי-לאומי היה אז פחות מפותח ופחות לגיטימי ממה שהוא היום. וגם חשבתי, וזה היה הדבר היותר אקוטי, מה, אני צריכה ללכת ולומר כמו איזו בובה מלים שאחרים כתבו? זאת היתה מחשבה שעוררה בי איזושהי התנגדות. אמרתי לעצמי, לא, אני אהיה זאת שאכתוב את המילים. ואז עברתי לתחום הכתיבה. היה לי כל הזמן ברור שיום אחד אכתוב ואשחק. אבל בינתיים עוד שנה עוברת, ועוד שנה עוברת, וזה פשוט לא קרה. ובאיזשהו מקום אתה מתקבע. היה צריך לקרות משהו מאוד דרמטי כדי שזה יקרה".
"בחודש מאי הייתי בת 41. הגעתי לאיזושהי הבנה, שאם זה לא קורה עכשיו, זה לא קורה לעולם. זה כמו משבר גיל הארבעים שלי. יש אנשים שמתגרשים, יש אנשים שעושים ילד. אני לא רוצה שזה ייצא כמו איזה קשקוש ניו אייג'י, אבל יש משהו בזה שפשוט ישבתי בבית אחרי קיץ מאוד מאוד קשה מבחינה רגשית, ורציתי להתחיל לכתוב רומן. ישבתי מול המחשב, פתחתי קובץ אפילו, התחלתי לכתוב, והיה משהו בכובד הזה. אמרתי לעצמי, מה, אני עכשיו דנה את עצמי לעוד איזה שנתיים-שלוש של בדידות מוחלטת מול המחשב? ואז התחלתי לכתוב והבנתי שזה לא רומן, שהדמות מדברת בגוף ראשון. הבנתי שזה בעצם סוג של מונודרמה. ואז בתזמון מופלא, אפשר לקרוא לזה דרכיו הנסתרות של האל, פתאום ראיתי את הקול קורא של מרכז הבמה שקורא לשחקן היוצר להגיש מונודרמות עד 15 בדצמבר. ראיתי את זה בנובמבר, ואמרתי לעצמי זאת ההזדמנות שלך. ישבתי וכתבתי כאחוזת אמוק. הדד ליין הוא ידידו הטוב של כל כותב".
בחיפוש אחר במאית, הגיעה בלאו לעמנואלה עמיחי, דרך חברתן המשותפת הבמאית והיוצרת אפרת שלום-דנון. עמיחי ובלאו הגיעו מתחומים מאוד שונים בלאו ממילים ועמיחי מתנועה ומתאטרון חזותי שבו היא כמעט ולא משתמשת במלים. למרות שאביה הוא יהודה עמיחי, עמנואלה בחרה ליצור ללא מילים. "באנו מעולמות מאוד שונים, אבל מתברר שאלה קווים מקבילים שיכולים להיפגש", אומרת בלאו, "כתבתי מחזה וזה מאוד נחמד אבל לבטא אותו על במה, לשחק אותו ולהרגיש את המילים בגוף, זה משהו זר לי. כפי שאני אומרת במחזה, אני לא אדם פיזי. עמנואלה אמרה שאני ראש שמדבר וידיים שזזות. בחזרה לפני שבוע שאלתי את עמנואלה איך עדיף לבטא איזשהו משפט. אותי עניינה האינטונציה. שכבתי על הרצפה, עוד דבר שלא האמנתי שאני אעשה בחיים אבל הבמאית שלי הכריחה אותי, ואמרתי את המשפט בשתי האופציות. ואז היא בוחרת באופציה השנייה. אני דווקא חשבתי על הראשונה. שאלתי אותה: למה? והיא אמרה: כי באמצע המשפט את מזיזה את הראש לכיוון הקהל וזה יותר טוב. היא אפילו לא הקשיבה למילים. ואני בכלל לא שמתי לב שהזזתי את הראש. אני התמקדתי רק במילים. היא רק בגוף".
עמנואלה עמיחי: "אני בדרך כלל באמת לא עובדת עם טקסט כגורם המרכזי. ועל אף שאני מגיעה מעולם התנועה, יש לי רגישות מאוד גדולה למילים ולמקצבים ולהמון דברים שהם דווקא מאוד מילוליים. היה משהו בטקסט הראשוני והגולמי של שהרה שהיה גדוש, אבל הוא היה גדוש בהמון דברים נורא יפים. גם התמה של המחזה והמפגש עם שהרה נורא גירו אותי להמשיך לעבוד".
"היו לנו המון שיחות על הפערים ועל נקודות דימיון", מוסיפה עמיחי. "מצד אחד, לכאורה בכתיבה אתה מתאר את הפעולה, בעוד שבבמה אתה מבצע אותה. אבל פה נוצר איזה מין שילוב אחר. אין פה בדיוק איזה מין קיר רביעי. יש פה דינמיקה מאוד מעניינת של תהליך כתיבה שמתרחש עם הבמה, ויש בו מידה מסויימת של אשליה תיאטרלית ויחד עם זה יש כל הזמן איזו חתירה מתחת, ניסיון לנפץ את האשליה התאטרלית. אני חושבת שזה מה שיצר המפגש בינינו. יש משהו שהוא באמת מפגש בין ספרות לתאטרון. צריך לראות כדי להבין. מהבחינה הזאת זה היה מאוד מעניין".
- עמנואלה, לרוב את עובדת עם שחקנים או רקדנים מנוסים. איזה אתגר היה זה עבורך לעבוד עם שחקנית לא ותיקה?
עמיחי: "יש בשהרה איזו נוכחות במתית של שחקנית. מה זה שחקן? מבחינתי שחקן זה מישהו שעומד על הבמה וזה מעניין אותך. יש לשהרה כשרון טבעי וגם המון ניסיון בעבודה עם טקסט".
בלאו: "הנה דוגמה איך חוסר הניסיון שלי בא לידי ביטוי. היה לי ניסיון בדבר אחר, בהרצאות, בהן אני מאוד מרגישה את הקהל ומתאימה את עצמי לקהל. לאחר חודשים ארוכים של עבודה מאוד אינטימית שלי עם עמנואלה בחדר נעול, עשינו חזרה ראשונה בפני שני חברים שלי. הם ישבו מאוד קרוב. ישבו שם אנשים שהיתה לי היסטוריה איתם, פתאום נזכרתי בדברים, וכל צקצוק וכל תנועת גוף שלהם השפיעה עליי. נורא הגבתי אליהם ושיניתי כמעט את כל משמעות המחזה. עמנואלה ניגשה אליי אחר כך ואמרה לי: 'שהרה תקשיבי, זה לא הרצאה, את משחקת. את צריכה להתעלם מהקהל'.
"אגב, זה גם היתרון המוחלט של ספרות על פני תאטרון", אומרת בלאו, "וזה משפט שאני אומרת במחזה: לכתוב ספר זה כמו לזרוק רימון ולברוח. אתה לא שם כשההדף מתפוצץ, אתה לא שם, אתה יכול לכתוב את הדברים הכי אפלים, הכי עמוקים, זה לא מעניין אותך מי הקהל. ובהצגה אתה צריך להישאר ולהתמודד עם התוצאות של מה שאתה אומר. אם אתה אומר משהו שהוא קשה או מביך או מבהיל או חושפני, אתה מרגיש את הקהל".
עמיחי: "כן, התגובה היא מיידית".
"במהלך העבודה", מוסיפה בלאו, "למדתי הרבה ענווה בהקשר של טקסטים. אני חושבת שאני כותבת מיומנת ומכירה טקסטים. דרך העבודה עם עמנואלה הבנתי שיש פער עצום בין טקסט שאתה כותב לטקסט שאתה אומר. משהו במיקוד. באחד הטקסטים אני מדברת על ניתוח גב שעברתי, ואז הושתל בתוכי יתד מפלטינה, וזה הופך ליתד שבו יעל הולמת בסיסרא. הטקסט הזה סתם הגיע באיזושהי שיחה. עמנואלה ואני היינו באיזושהי הפסקה, ואז דיברנו על כך שיש בי איזו נוקשות פיזית. כן, עמנואלה היתה צריכה לעבוד לא רק עם אדם שאיננו שחקן, אלא גם עם אדם שיש לו מוט פלטינה לאורך עמוד השדרה. עמנואלה אמרה לי שאני חייבת להכניס את הסיפור הזה על היתד למחזה. אני לא הבנתי. ובעקבות עמנואלה, באמת ישבתי וכתבתי את הסצנה הזאת, והיה לה ביטוי במתי רב עצמה".
- שהרה, האם הכתיבה הספרותית שלך תשתנה בעקבות הכתיבה הבמתית?
בלאו: "נראה לי שכן, כי למדתי את כוח הצמצום. במהלך העבודה על ההצגה, אני מדברת ומדברת ומדברת, ואז עמנואלה אומרת: שהרה, את מה שאמרת עכשיו בשבעה משפטים, בואי תנסי להגיד את זה במשפט. וזה קשה. תוך כדי העבודה כתבתי את הספרון והוא מאוד מאוד שונה מהכתיבה הרגילה שלי. וזה בעקבות זה שלמדתי את סוד הצמצום המילולי, שהוא מאוד שונה מהאופן הגדוש והפטפטני שבו אני כותבת ומדברת".
"כל אחת מאיתנו נזרקה באכזריות מאזור הנוחות שלה", אומרת בלאו, "עפנו הכי רחוק מאיזור הנוחות. אני, שנמצאת בכזאת הכחשת גוף, רק מדברת ומדברת ומניעה ידיים במשך שנים, פתאום צריכה לקום, לזוז, לשכב, להיות מודעת לגוף. כל ההליכה שלי השתנתה בחודשים האחרונים".
- האם השלב הבא יהיה שלב בו אשת המילים שהרה בלאו תיצור מופע מחול, ואשת התנועה עמנואלה עמיחי תוציא ספר ראשון?
בלאו: "לדעתי עמנואלה היא אשה של טקסטים, עם כל הכבוד לתנועה. היא יודעת לתרגם מחשבות למילים בדייקנות שלי אין. יש משהו מדויק ואכזרי באופן שבו היא נועצת מילים. לדעתי עמנואלה חייבת לכתוב, ולדעתי היא תכתוב. נראה לי שהעבודה הזאת היא כמו טקס מעבר, או טקסט מעבר מבחינת עמנואלה. אני אהיה מודעת יותר לגוף, ולדעתי עמנואלה תכתוב".
עמיחי: "ימים יגידו, ויש עוד דרך ארוכה".
"אחד הדברים שחיברו אותי לטקסט", אומרת עמיחי, "זה התוכן של ההצגה, שמדבר על תהליך של יצירה בתוך חיים. יש לנו דימויים רומנטיים על כתיבה, על מה זה סופר ועל מה זה תהליך יצירה. ופתאום האמנות נשזרת בתוך החיים, כמו שנאמר בטקסט בהצגה. המקום הזה מאוד עניין אותי ואני חושבת שהם מעניינים באופן כללי, כי כולנו רוצים לדעת מה קורה בחדר הזה שם, שבו אדם יושב וכותב, ויחד עם זה יש לו את כל מכלול החיים שנכנסים לתוך הכתיבה הזאת. איך העולם החיצוני נכנס לתוך העולם הפנימי, זה נושא שריתק אותי. התחברתי לטקסט גם בגלל מה ששהרה עשתה עם הסיפור המקראי, השימוש בדמויות המקראיות של יעל וסיסרא. וגם בגלל שזאת אישה. אני לא מדברת על מקום פמיניסטי, אלא על כתיבה אישית".
- בספרון שכותבת דמות הסופרת, ישנה התייחסות לכתיבה שבאה מתוך שיברון לב. כתבת בין השאר "אבל את רצית לקפוץ לתהום. וקפצת?. האם קיים לעתים מכנה משותף בין האשה הנפרדת מבן זוגה לאמן הטוטלי, "המתאבד" (בין אם הוא כותב ובין אם הוא שחקן) והוא הקפיצה לתהום?
בלאו: "תראה, מבחינתי בתהום יש משהו מאוד מאוד מזמין. באמת. תהום מאיים ומזמין כאחד. ואם להמשיך עם המטאפורה שלך, אז כתיבה היא אקט שיש בו סוג של אלימות מבחינתי. כשאני כותבת אני אוכלת. אני צריכה להגיע לאיזשהו כובד פיזי ואז אני מצליחה לכתוב ממקום שהוא מלא, גדוש ואפילו קצת שונא עצמו. ויש בו משהו אלים. אני אוהבת לצלול לתהומות. מבחינתי, וסליחה על הקלישאה, כתיבה היא צלילה לתוך איזושהי תהום עמוקה, פנימית, ולדלות משם כל מיני תובנות".
- היסוד האוטוביוגרפי דומיננטי מאוד ביצירה שלך, למשל בעיסוק בפרידה לאחר שחווית פרידות באחרונה.
"נכון, במחזה הזה יש יסודות אוטוביוגרפיים. היה לי קיץ מאוד קשה, אחרי כמה קשרים כושלים, וגיל הארבעים, והכל פתאום יחד גרם לי להרגיש איזה קושי וכובד. אמרתי לעצמי, אני אגאל את עצמי דרך הכתיבה. זאת חצי קלישאה כזאת שגם המחזה מתייחס אליה. כשאתה בתוך קטסטרופה אתה לא יכול לכתוב, לא מיד. כל הדימויים היפים וכל התובנות, זה לוקח קצת זמן. ויכול מאוד להיות שמתוך הייאוש הזה לא הצלחתי לשבת ולכתוב את הרומן שרציתי, אבל הגיח משהו אחר היצירה הבמתית".
- כתבת במחזה "אני הורגת את מי שאני אוהבת". המשפט הטעון הזה דורש ביאור.
"מרגרט אטווד אמרה פעם: 'לספר את סיפור חייך לסופר זה כמו למסור את ארנקך לכייס'. יש משהו באדם כותב ששואב מכל האנשים שנמצאים סביבו. בספרים שלי אני מאוד אוהבת להרחיק את עדותי וללכת למיתוסים ולסיפורים עתיקים. אבל אני כן משתמשת בחומרי חיים, ובשני הספרים שלי היו אנשים קרובים שזיהו את עצמם, למרות שהסוויתי אותם מאוד, וזה לא בהכרח מצא חן בעיניהם. בטקסט של המחזה זה אפילו יותר חזק, עניין ה'אני הורגת את מי שאני אוהבת'. כי דמות הסופרת באיזשהו מקום בוחרת לעשות הקבלה בין הסיפור שלה ושל אהובה לסיפור של יעל וסיסרא, וזה סוף שידוע מראש. זה סיפור עם סוף מאוד אלים. בעצם ההשוואה הזאת יש הריגה שהיא ממשית. כן, בכתיבה אתה הורג את מי שאתה אוהב. אתה גם יכול לבצע הרג ממש, וגם עצם הכתיבה היא סוג של... אני לא מוצאת את המלה... 'סגירת חשבונות' זה לא המלים הנכונות... עמנואלה, אולי תוכלי להשלים?"
עמיחי: "יש משהו בכתיבה שמאפשר דברים שבמציאות אתה אולי לא מצליח להגיע אליהם, והמילים מאפשרות לך".
בלאו: "אני למשל מרגישה הרבה יותר טוב כשאני כותבת משהו קשה. כשאני כותבת ומציפה אותו, אז אני מחסלת את זה, ומה שכואב לי מפסיק לכאוב".
- אחד הדברים המסקרנים ביצירה הזאת הוא הגילוי של דמות הסופרת כי אין שום הבדל בין החיים עצמם לבין האמנות. באמת אין הבדל?
בלאו: "יש הבדל, כמובן, אבל באיזשהו שלב כבר לא אכפת לך מההבדל הזה. יש הבדל. פעם איזה חברה סופרת אמרה לי, שהרה אל תשכחי החיים תמיד יותר חזקים מהאמנות. אני חושבת שזה מתערבב. אצלי למשל, וזה עוד טקסט מההצגה, הרבה דברים שאני כותבת אכן קורים. אין הבדל בעיני בין החיים והאמנות".
עמיחי: "גם בעבודה הבימתית יש הרבה טשטוש גבולות בשפה התיאטרונית. הכל קורה בזמן אמת. אנחנו נחשפים לא רק למנגנון של הכתיבה אלא גם למנגנון של התיאטרון. אין פה אשליית דמות מובהקת. זה כל הזמן נע בציר של האם היא הסופרת? האם היא הדמות של יעל? האם זו שהרה? כל הזמן יש צירים כאלה שנמצאים בתוך השפה הבימתית, אני מקווה. אנחנו כל הזמן בתוך עולם מאוד חשוף, שבונה את עצמו בכל פעם מחדש ויוצר עולמות חדשים מתוך אלמנטים מאוד פשוטים שקיימים. כמו שאתה בורא עולמות ממילים. יש במופע משהו מאוד ישיר, פתוח וחשוף, ובאיזשהו אופן גם מטושטש גבולות, אפרופו אמנות וחיים. בתוך החיים יש את האמנות. לפעמים החיים חזקים יותר, לפעמים האמנות חזקה יותר, זה הכל מקשה אחת, אי אפשר באמת להפריד".
בלאו: "בתמונה האחרונה אני מגיעה לסוג של קתרזיס מוחלט על הבמה. זה היה מאוד משחרר. זו קלישאה שאמרו אותה ולא הבנתי אותה, ועכשיו אני מבינה. זה כמו חמש שנות טיפול פסיכולוגי שאיכשהו הצטברו לי לחודשים האלה של העבודה".
אנשים נוספים שלקחו חלק ביצירה "ותכתוב" ועזרו לבלאו ולעמיחי הם הדרמטורג, המחזאי, הבמאי והשחקן ניצן כהן שהצטרף לקראת סוף התהליך "וארגן והאיר על הטקסטים והמבנה שלהם", הן אומרות; המוזיקאי דוד גורדון; מעצב התאורה אמיר קסטרו; ובנוסף, נאוה צוקרמן ואילן רוזנטל מתיאטרון תמונע, אשר "מאפשרים ליצירה עצמאית וחוקרת להמשיך ולהתקיים במציאות המאוד לא פשוטה של עשייה עצמאית", אומרות עמיחי ובלאו, "המקום שהם בנו הוא באמת באמת בית חם ליוצרים וזה לא סלוגן. תמונע מהווה לא רק חלל להופעות אלא גם, בדרכו, מקום מפגש ליצירה, לעצה ולעזרה אמיתית".
- מדוע נבחר הסיפור על יעל וסיסרא?
בלאו: "קודם כל, אני מאוד מאוד אוהבת שימוש במיתוסים היסטוריים, תנכ"יים, מקראיים. בעיני זה חלק מהדי.אן.איי. הנפשי והתרבותי שלנו. האסוציאציות שלי תמיד הולכות לשם, כשקורים לי דברים אני תמיד מוצאת להם הקבלות מקראיות. זה מאוד מנחם, אתה מרגיש שאתה חלק מסיפור יותר גדול. אתה לא תלוש. זה נותן לך שורשים, כוח והרבה פעמים גם נחמה. מה שיפה זה שהמקרא המקורי אינו מצונזר, אם הוא היה נכתב בימינו הוא היה מצונזר על ימין ועל שמאל, והוא מודע לרגשות הכי קשים, אלימים או מבוזים בנפש האנושית. סיפור יעל וסיסרא תמיד מאוד עניין אותי. לכאורה הוא סיפור ברור: יעל הורגת את סיסרא הרשע ומצילה את עם ישראל. אולם על פי הפרשנויות היתה ביניהם גם איזושהי אינטימיות, ומיד אחרי האינטימיות היא רצחה אותו. תמיד עניין אותי ההיפוך הזה, ואיך היא עושה את זה רגע אחד רכה, אוהבת ומתמסרת, ורגע אחרי זה תוקעת יתד בראש לגבר הזה. פעם חשבתי שהם היו אויבים אבל התברר לי שהם היו באותו צד. ואז לא הבנתי למה היא הרגה אותו אם הם היו באותו צד. איך זה יכול להיות? בדיוק באותה התקופה, במישור האישי והרגשי שלי היו כל מיני התפתחויות, ואז הבנתי שחייב להיות שם משהו אישי בסיפור האישי עם הסוף הקשה הזה. זה לא סיפור לאומי. הרגשתי הזדהות מאוד גדולה עם האישה האוהבת וההורגת, באופן מטאפורי בלבד".
- עמנואלה, גם בהצגתך "העצב של השכן עמוק יותר" יש אלמנטים אלימים. זו הצגה מדממת למדי.
עמיחי: "קשה לי להגדיר ציר מסוים בעבודות שלי. מעניין אותי לצאת מהפלקטיות של דמות שמגיעה למצבים קיצוניים, ולנסות להבין איפה ההיבט האנושי בסיפור. במופע 'העצב של השכן עמוק יותר' יש הרבה מאוד דימויים שהם אלימים, אבל הדימויים האלימים האלה הרבה פעמים מתחלפים לאורך המופע. אותו דימוי אלים של זירת רצח הופך אחר כך למימוש פנטזיה. הצילום והנגטיב שלו תמיד מעניין אותי. "ותכתוב" מחבר את הסיפור המקראי עם הנגטיב, גם את הדימוי של הכתיבה והסופרת עם הנגטיב, וגם האישה שבורת הלב עם הנגטיב. כוח מול פגיעות, ורוך מול עצמה, הם לא צריכים לבוא אחד על חשבון השני, הם יכולים להיות שזורים ביחד".