אם אין אני לי: "אני ליאונה" - עם קצת ביקורת חריפה יכול היה להיות יותר מספר בנות

גיל הראבן יודעת לספר סיפור באופן מרתק, ו"אני ליאונה" לא שונה בכך מספריה הקודמים והרבים. אבל ב"אני ליאונה" חסרה אמירה ברורה וחדה יותר באשר לחברות אותן היא מתארת

יואב שי
גיל הראבן (צילום: צילום מיקי חרישצ)

גיבורת הספר "אני ליאונה" יודעת לספר שללידתה חיכו בשלוש יבשות. הילדה, שנולדה באפריקה ובילתה בה את שנותיה הראשונות, למדה כבר בגיל צעיר שהיא יכולה תמיד לסמוך על הוריה שיאהבו אותה, ועל העולם הגדול וריחותיו שיפתיעו אותה עם מתנותיהם. אך אהבה היא לא הכל, והמעבר התכוף שלה בין מסגרות ותרבויות שונות לצד העיסוקים האינסופיים של הוריה מביאים לכך שאת רוב הידע שלה על העולם היא מקבלת מהספרים שהיא קוראת ללא הפסקה. ירח הדבש שלה עם העולם מסתיים במפתיע כאשר יום אחד היא נקרעת מעל הוריה ונשלחת עם סבתה לארץ ישראל, לקיבוץ בו גדל אביה.

ספרה החדש וה-15 במספר של ג?יל הראבן שואב השראה רבה מהרומנים הפיקרסקיים של המאה ה- 18 וה- 19, כך לפחות מוצהר על גבו של הספר. שני מוטיבים חשובים של ז'אנר ספרותי זה אכן באים לידי ביטוי בספר ומצדיקים את המוניטין שהוא מנסה לרכוש לעצמו. כמו הרומנים הפיקרסקיים הקלאסיים, גם ספר זה עוקב אחר גיבורה דחויה חברתית שנכפה עליה לצאת לנדודים ולעזוב את המקום המוגן שלה. מוטיבים נוספים המאפיינים ז'אנר זה ובאים לידי ביטוי בספר הם צירופי מקרים שמקדמים את העלילה לכיוונים בלתי צפויים, עיסוק במושגי "טוב" ו"רע" וביקורת חברתית נוקבת כנגד קבוצות מסוימות. אבל על כך בהמשך.

מה שחסר בו על מנת להפוך לרומן פיקרסקי מושלם הוא הומור. היצירות הפיקרסקיות המוקדמות ניחנו בחוש הומור מפותח שנועד להעביר את הביקורת של כותביהם בדרך מעודנת, כזו שלא תקים עליהם את ההמונים, או גרוע מכך- שליטיהם, שלא היו ידועים בגישה הסלחנית שלהם לסאטירה. גיל הראבן, לעומתם, לוקחת את הספר שלה ברצינות תהומית ולא מאפשרת לטיפות של הומור לחדור לתוכו. אם מסתתרת ב"אני ליאונה" בדיחה כלשהי, הקורא יזדקק למשלחת חיפוש שלמה כדי למצוא אותה.

אבל אם להניח את האילנות הגבוהים והפיקרסקיות בצד - האם הסאטירה חסרה כאן? לא בהכרח. יש ספרים בהם האתנחתא הקומית לא תתקבל בברכה, ונראה כי "אני ליאונה" נכלל בהם. גיל הראבן היא כותבת מוכשרת ובעלת ניסיון, כזו שיודעת איך לקחת את העלילה שלה ולבנות לאורך דפים ארוכים השתלשלות עניינים מרתקת בליווי תיאורים מאירי עיניים. לא לחינם זכתה בעבר בפרס ספיר (על ספרה "שאהבה נפשי") ואך בשנה שעברה היתה כלת פרס ראש הממשלה לסופרים ומשוררים.

עוד בוואלה! NEWS

התוספת הכי טעימה ב-3 גרסאות שונות

עומר מילר ורותם ליברזון
לכתבה המלאה
כריכת הספר (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

אין זה אומר ש"אני ליאונה" לא חף מבעיות. דמותה המעט האינפנטילית של הגיבורה המספרת, שאינה מצליחה להפריד בין העולם הספרותי ובין חייה, ההתעקשות של אותה גיבורה לדבר על הדמויות הספרותיות שליוו את חייה כאילו היו חבריה, והסירוב שלה להכיר בכך שהסובבים אותה לא מבינים בהכרח שמדובר בדמויות בדיוניות יכולים להוציא משלוותו גם את האדיש שבקוראים. בפעם הראשונה שאי הבנה נקרית על דרכה בשל כך, ניחא. בפעם השנייה והשלישית היה אפשר לצפות שהיא תלמד, אך היא ממשיכה ללהג כאחוזת דיבוק ולהתייחס אל אותן דמויות כאילו הן וסיפוריהן מוכרים ונהירים לכל, עובדה שיכולה בקלות רבה להתיש את הקורא.

ואם כבר מדברים על הדמויות הנוספות בספר, לא היה מזיק לו היו מעט יותר עגולות. יכול להיות שהראבן בחרה במודע ליצור דמויות סכמטיות כפי שהיה נהוג בימי הספרות הדיכוטומית של צ'רלס דיקנס הוויקטוריאני, אך לעתים נראה כאילו הדמות היחידה שמעניינת אותה היא דמותה של הגיבורה. עובדה בעייתית לכשעצמה, מאחר והגיבורה היא המספרת, וככזו, היא פשוט נתפסת כאטומה לסובבים אותה.

הפספוס הכי גדול של רומן רחב יריעה זה, הוא בכך שהביקורת הקשה שהוא מעביר על החברה הקיבוצית והחברה החרדית הולכת לאיבוד כמעט לחלוטין בין ההתרחשויות. הביקורת שבאה לידי ביטוי בעצם כך שהוא מחדיר לשתי קבוצות אלה, מהיותר סגורות של החברה הישראלית, דמות נשית חזקה ונון-קונפורמיסטית נשארת כמעט רק בכך. לו היתה משכילה לעדן פחות את הביקורת ולעבות את הבשר שלה מעבר למתקבל בין השורות, היתה יכולה הראבן להפוך את "אני ליאונה" מספר בנות קלאסי למשהו קצת מעבר לכך.


אני ליאונה / ג?יל הראבן, הוצאת אחוזת בית, 539 עמודים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully